בש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ. מדינת ישראל

1.על העורר - שהוא כבן 90 (או 85) שנים - הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בשל עבירה של רצח. לפי הנטען בכתב האישום, גרם העורר בכוונה תחילה למותה של אשתו - שהיתה אז כבת 83 שנים - במהלך מריבה, על-ידי כך שדקר אותה בסכין 60 דקירות בכל חלקי גופה.

בית המשפט המחוזי ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים. טעמיו העיקריים היו, כי חזקת המסוכנות לא נסתרה בנסיבות המקרה דנן, וכי אין לומר ששחרורו של העורר מהמעצר איננו מסכן את שלום הציבור ובטחונו. בית המשפט לא התעלם, כפי שהעיד על עצמו, מגילו של העורר, עברו הטראגי בתקופת השואה, מצב בריאותו ואף "מהתנהגותה הקנטרנית של המנוחה" כלפיו. עם זאת סבר שגילו ומצב בריאותו אינם "יכולים לשמש עילה של ממש לחלופת מעצר בנסיבות שכאלה".

2.באת כוח העורר עררה על ההחלטה. כפי שטענה עשה העורר מה שעשה אחרי שאבד את עשתונותיו בשל התגרות חמורה מצד אשתו המנוחה, שקדמה לה פרשה ממושכת של התגרויות במשך 43 שנות נישואיהם. לדעתה היה העורר מסוכן רק לאשתו המנוחה ורק על רקע זה. לפיכך אין כל יסוד לחשש שיחזור על מעשיו כלפי מאן דהוא. מטעם זה וכן בשל מצב בריאותו החמור - בחזהו מושתל קוצב לב והוא מקבל טיפולים נגד סרטן בלוטת הערמונית שבו הוא לוקה - יש לנקוט בדרך של חלופה למעצר.

לדעת בא כוח המשיבה לא נסתרה חזקת המסוכנות. העורר דקר את אשתו בכל חלקי גופה, מכף רגל ועד ראש, 63 דקירות, בסכין גדולה וחדה, בחמת זעם ובאכזריות, והמשיך במעשיו גם אחרי שנפחה את נשמתה. כל אלה מעידים על אופיו של העורר ומחייבים לעצור אותו עד תום ההליכים. חלופת מעצר במקרה כזה טמונה בה סכנה של ממש.

3.לפי סעיף 21(א) (1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- (להלן - "חוק המעצרים") רשאי בית המשפט - ודוק, "רשאי" ולא "חייב" - לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים אם הוא סבור שנתקיימה אחת מן החלופות שפורטו שם, שאחת מהן, האמורה בסעיף קטן (ב), היא ש"קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה".

בסעיף קטן (ג) שם פורטו חמש חלופות שעליהן נאמר ש"חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (ב), אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת"; והראשונה שבהן: "עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם". במלים אחרות, בית המשפט אינו חייב עוד לצוות על מעצרו של נאשם בעבירה כזאת עד תום ההליכים, כמצוות המחוקק לפני תחילת תוקפו של חוק המעצרים, אלא רשאי הוא להורות על שחרורו בערובה ובתנאי שחרור. אולם בא המחוקק ועשה סייגים לשיקול דעתו, בכך שהניח בבסיס שיקוליו של בית המשפט את החזקה שקיים יסוד סביר לחשש כי הנאשם בעבירה כזאת - או בעבירה המנויה ביתר החלופות - הוא מסוכן.

חזקה זאת ("חזקת המסוכנות") ניתנת לסתירה אם " הוכיח הנאשם אחרת"

( ההדגשה שלי - י.ט.); לאמור, הנאשם אינו יוצא ידי חובתו ב טענה

אלא הוא חייב ב ראיה. אולם, בין אם נסתרה החזקה ובין אם נותרה עומדת על מכונה, אין בית המשפט רשאי לצוות על מעצרו של הנאשם, אלא אם כן מצא, כמצוות סעיף 21 (ב) (1) לחוק המעצרים, ש"לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה" ("חלופה למעצר").

בסיכום: בתהליך שבסופו צו מעצר עד תום ההליכים, או שחרור, של נאשם בעבירה שדינה מיתה או מאסר עולם, שלושה שלבים: א) בשלב הראשון - הנובע מהגדרת העבירה - מונחת לפני בית המשפט החזקה כי הנאשם מסוכן; ב) בשלב השני - בודק בית המשפט אם נסתרת החזקה בראיות; ג) בשלב השלישי - שזמנו מגיע רק אחרי שמצא בית המשפט שיש מקום לצוות על מעצר - בודק הוא אם החלופה למעצר עדיפה על מעצר.

4.באילו מקרים שבהם עומדת נגד נאשם חזקת מסוכנות, מכוח הגדרתה של עבירה, יצווה בית המשפט על מעצרו? מה טיבן של הראיות שעל הנאשם להביא, או שעליהן עליו להצביע, כדי לסתור את החזקה? באילו מקרים רשאי בית המשפט לצוות על מעצר אפילו נסתרה החזקה? באילו מקרים ינקוט בית המשפט דרך של חלופה למעצר אפילו סבור הוא שיש מקום לצוות על מעצר? מהו היחס בין "משקלם" של הערובה ושל תנאי השחרור שעל בית המשפט להטיל על הנאשם, לבין "משקלה" של העבירה? על שאלות אלה, כמו על שאלות אחרות שמעורר סעיף 21 לחוק המעצרים, לא ניתנה תשובה בדברו של המחוקק ועל בית המשפט להשיב עליהן.

אם נעיין בדבר נמצא שכל השאלות מתמקדות בעיקרן בשתי שאלות - שהן שתי פניה של שאלה אחת - האם הנאשם מסוכן והאם ניתן ליטול את עוקצה של סכנתו, שהנסיון להשיב עליה הוא, בעצם, נסיון לצפות מראש את התנהגותו של אדם. מטבע הדברים משוטט כאן בית המשפט בתחומים האפלים והנסתרים של נבכי נפש האדם, במחשכים שאין לו בהם מקום בטוח להציב עליו את מסקנותיו, שבהם מגשש הוא את דרכו על דרך של ניחוש ושל השערה. מעל כל אלה מרחפים החששות והספקות: מחד גיסא, מה עלול הנאשם לעולל אם ישוחרר? מאידך גיסא, האם יש צידוק מספיק לפגיעה קשה בנאשם, שאולי יימצא זכאי, על ידי מעצרו לתקופה העלולה להיות ממושכת?

5.בבואו להשיב על שאלות אלה על בית המשפט למצוא נקודות משען בטוחות, ככל האפשר, שאותן יכול הוא למצוא בתוך שתי מערכות של עובדות המושתתות על הראיות שהובאו לפניו בשלב זה: הראשונה - המעשה; השניה - העושה. דהיינו, עליו לבדוק אם מעידות נסיבותיה של העבירה כשלעצמן שהנאשם עלול לחזור על המעשה, או לעשות מעשה דומה, בדרך כלל או נוכח צרוף מסוים של נסיבות. בשלב הבא עליו לבדוק אם מעידה אישיותו של הנאשם, כפי שהיא מתגלה מתוך עברו ואורח חייו, על כך שהוא עלול לחזור על המעשה.

לדוגמא, כאשר נסיבותיה של העבירה מגלות רשעות ואכזריות מצד הנאשם, יש בכך, אולי, כדי להעיד שהמידות הטבעיות של אנושיות ושל רחמים, המשמשות בלם ומעצור אצל רוב הבריות, אינן בולמות את הדחפים העבריניים המניעים אותו. תתכן גם האפשרות שנסיבותיה של עבירה מגלות שהנאשם איבד את עשתונותיו מחמת התגרות יוצאת דופן מצדו של הקורבן, או בעקבות פרשה ממושכת של יחסי עוינות בינו לבין הקורבן שהחלישה את מעצוריו, ומכאן שאין בנסיבות כדי להעיד על כך שהוא מסוכן לכל הציבור זולת הקורבן.

בדיקת המערכת הראשונה של העובדות, אלה של המעשה, אפילו בלי לבדוק את המערכת השניה של העובדות, יכולה, אפוא, להנחות את בית המשפט בבואו להחליט האם הנאשם מסוכן ואם סכנתו מקיפה מעגל שלם או גיזרה מתוכו, צרה או רחבה. לשון אחרת, האם הוא מסכן את ביטחונו של הציבור כולו, או את ביטחונו של אדם מסוים, או את ביטחונם של אנשים מסוימים.

אם אין בבדיקה זאת כדי להנחות את בית המשפט תסייע בידיו הבדיקה השניה. לדוגמא, אם אין נסיבותיה של העבירה מעידות כשלעצמן על כך שהוא מסוכן, יתכן שעברו עונה בו. אין צריך לומר שהרשעות קודמות רבות בעבירות דומות מעידות על נאשם שהוא עלול לחזור על מעשיו; כך גם הרשעות קודמות בעבירות אחרות המצביעות על כך שהוא מזלזל באיסורי החוק. והיפוכו של דבר. אפילו מצביעות נסיבות המעשה לכאורה על מסוכנות, יתכן שעברו ואישיותו של הנאשם מעידים עליו שהוא ישר דרך שמעד וכי אין לחשוש שיחזור על המעשה (לענין נסיבות יוצאות דופן עיין גם בבש"פ 2646/97 סהרב עודה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

מבדיקות אלה נגזרת גם התשובה לשאלה אם יש לנקוט דרך של חלופה למעצר ומה החלופות הבאות בחשבון. אינו דומה נאשם שיש להרחיק אותו מן הציבור כולו לנאשם שיש להרחיקו מאדם מסוים. אינו דומה מי שניתן לתת בו אמון למי שספק אם מותר לסמוך עליו. כאן על בית המשפט לשקול את מכלול השיקולים, אלה לעומת אלה, ולעשות כל שבכוחו כדי למצוא את האיזון ביניהם.

במקרים רבים, ואולי ברוב המקרים, המובאים לפני בתי המשפט, די בבדיקות אלה כדי להגיע למסקנה. אולם יש מקרים, וגם הם לא מעטים, שבהם קיים קושי לשקול אל נכון את הגורמים השונים, כאשר גם פסיקתם של בתי המשפט בעבר - המעוגנת מטבע ברייתה בעובדות המקרה שנדון - אין בה כדי לסייע במציאת הפתרון. במקרים כאלה מסייעים השכל הישר, נסיון החיים והנסיון השיפוטי. ניתן לשער, כי במהלך השנים, מתוך הפסיקה החדשה שיצמיחו הוראות סעיף 21 לחוק המעצרים, ומתוך ניסוי וטעייה, יתגבשו עקרונות ברורים יותר, שיתירו בעתיד רבים מן הספקות.

6.בענין שלפנינו מעידות נסיבות המעשה, שעליהן עמדתי למעלה, על אכזריות נוראה. העורר דקר את אשתו המנוחה בסכין ארוכה, בפרץ זעם מתמשך, כ60- דקירות בכל חלקי גופה ולא אמר די גם אחרי שנפחה את נשמתה. אפילו קדמה לכך התגרות חמורה - ואפילו קדמו לכך התגרויות במשך 43 שנים - די בעובדות שתוארו כדי להעיד על העורר שהמעצורים הטבעיים של בן אנוש אינם עומדים לו. לפיכך הוא מסוכן לציבור ודינו להיעצר עד תום ההליכים.

אולם, בדיקת המערכת השניה של העובדות, נסיבותיו האישיות של העורר, מטה את הכף בכיוון אחר. מדובר בישיש, שככל הידוע לא עבר עבירה מימיו, שילדיו - שאינם ילדיו הטבעיים אלא ילדיה של אשתו המנוחה - מדברים בזכותו. זהו נאשם ששנותיו הרבות ומצב בריאותו מגבילים את תנועותיו ומפחיתים מאוד מסכנתו. זהו נאשם הכלוא ב"כלא" של גופו שלו והוא בבחינת "אסיר גופו". "כלא" זה גורע הרבה מסכנתו.

בבואי, אפוא, לשקול אם מסוכנותו של העורר מחייבת מעצר עד תום ההליכים או שדי בחלופה למעצר, נראה לי - לאחר היסוסים ולבטים - כי לאור נסיבותיו המיוחדות ויוצאות הדופן של מקרה זה ניתן להסתפק בחלופה למעצר.

7.לפיכך אני מורה כי העורר ישוחרר מן המעצר בתנאים הבאים:-

א.תופקד ערבות של שלושת ילדיו בסך 100,000 ש"ח להבטחת התייצבותו

למשפט ולקיום יתר תנאי השחרור, כאמור להלן.

ב.העורר ישהה בביתו, בפיקוח קבוע של אחד מילדיו (שיהיו רשאים

להתחלף ביניהם), ולא ייצא ממנו אלא לצורך משפטו, או לצורך טיפולים רפואיים, בליווי של אחד מילדיו. במקרה של יציאה לצורך

טיפולים תימסר על כך מראש הודעה למשטרה.