בש"פ 9821/03 מדינת ישראל נ. אלברט סיטבון

1.על המשיב הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס (שני אישומים), תקיפת בן זוג, תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש (שני אישומים) והיזק בזדון. על פי הנטען בכתב האישום, בתמצית, נהג המשיב להכות את אשתו (להלן- "המתלוננת") במהלך שנות נישואיהם בכל חלקי גופה וכן נהג לקיים עמה יחסי מין שלא בהסכמתה החופשית, תוך שימוש בכוח ובאיומים. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ח' כבוב), דן בבקשתה של העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו ובהחלטתו מיום 2.11.03, הורה לשחרר את המשיב בתנאי שישהה "במעצר בית מוחלט" בבית אחייניתו בישוב בן שמן וכנגד ערבויות כספיות שונות.

העוררת עררה על ההחלטה.

2.באת כוח העוררת, בהודעת הערר ובטיעוניה לפני, עמדה על כך שהמעשים המיוחסים למשיב וכן תסקיר שירות המבחן שהוגש בענינו מצביעים על מסוכנותו הרבה כלפי המתלוננת. לטענתה, המתלוננת "תאלץ להסתתר ולהישאר, יחד עם ילדיה, במעון לנשים מוכות, בעוד שהמשיב אשר סיכן את שלומה משך שנים רבות ישוחרר". עוד טוענת היא, כי במקרים מסוג זה קיים חשש אינהרנטי מפני שיבוש הליכי משפט ומפני השפעה על המתלוננת ועל שלומה הפיזי והנפשי. באת כוח העוררת מוסיפה וטוענת, כי חלופת המעצר שקבע בית המשפט המחוזי בהסתמך על תסקיר שירות המבחן אינה הולמת, שכן "לא די בבדיקה שערך שירות המבחן אשר שוחח טלפונית

בלבד עם אחותו של המשיב--- עם הערבה השניה, בביתה אמור המשיב לשהות, נבצר משירות המבחן לשוחח כיוון שלמרות שהשאירו לה הודעה במענה הקולי, לא חזרה אליהן. יתרה מזאת, לא יצר שירות המבחן קשר כלשהו עם המתלוננת ולא בחן את מצבה הנוכחי והסיכון הנשקף לה". כמו כן, חלופת המעצר אינה הולמת גם בשל מיקומה בישוב בן שמן, שאינו מרוחק ממקום מגוריהם של המשיב והמתלוננת בלוד.

כנגדה טוען בא כוח המשיב, כי לא הונחה תשתית ראייתית המעידה על מסוכנותו של המשיב. בהודעותיה של המתלוננת גם ניכרות "סתירות מהותיות" ואין הוכחות לדבריה. כמו כן מצביע הוא על כך שהמתלוננת התלוננה על מעשי האינוס זה לא מכבר, למרות שאחד מהם אירע, לטענתה, 6 שנים לפני הגשת התלונה ואחר בשנת 2002. עוד טוען הוא, כי יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר – דבר המתחייב, לדעתו, מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - וכן לאור המלצתו של שירות המבחן, עברו הנקי ובריאותו הלקויה ובהתחשב בכך שהוא עובד במקום עבודה קבוע מזה 20 שנה.

3.השאלה העומדת להכרעה היא אם עולה מן הראיות הלכאוריות, כי מתקיים כאן "יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם" – שהוא, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן- "חוק המעצרים") - תנאי למעצרו של נאשם; ואם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי חלופה.

העבירות המיוחסות למשיב הן חמורות. הודעותיה של המתלוננת במשטרה פורשות מסכת קשה של התעללות פיזית ונפשית, לרבות התעללות מינית, שנמשכה תקופה של שנים רבות. מהודעותיה עולה כי במהלך שנות נישואיהם נהג המשיב לקיים עמה יחסי מין בכפיה, תוך שימוש באלימות ובאיומים. המשיב גם נהג להכות את המתלוננת לעתים קרובות באגרופיו וכן היה בועט בה ברגליו בכל חלקי גופה, גם תוך שימוש בחפצים, בשל דברים של מה בכך, וגרם לה לחבלות בפניה ובגופה. המתלוננת סבלה בשתיקה ולא דיווחה על מעשי המשיב במשך השנים שחלפו בשל מוראו שהיה עליה ומחמת בושתה. בשל מורא זה שוהה היא עתה במעון לנשים מוכות. בהודעותיו במשטרה אישר המשיב מקצת גרסתה של המתלוננת, בכך שהודה שהיכה אותה באגרוף בהזדמנות אחת וסטר לה במספר הזדמנויות אחרות. מדבריו גם עולה שהיה ער לכך שהמתלוננת לא הסכימה ליחסי המין וכי כפה אותם עליה. חיזוק נוסף לגרסת המתלוננת מצוי בהודעות במשטרה של עדים נוספים שראו כי למתלוננת יש "פנס בעין" וכי סיפרה להם שהמשיב מכה אותה, תוך שבכתה ונראתה "מיואשת".

4.המסקנה העולה מראיות אלה היא, שהמשיב מפיל את חיתו על המתלוננת ומסכן את בטחונה. נראה, כי במהלך שנות נישואיהם של המשיב ושל המתלוננת התעצב והתגבש ביניהם דפוס של יחסים אלימים. דפוס כזה של יחסים אינו מקובל בחברתנו ואין לסבול אותו. אפילו הסכימה המתלוננת לחיות כך במשך שנים זכאית היא להשתחרר מסבלה, משקצה נפשה בכך; ואם קיים חשש שהמשיב אינו משלים עם השינוי שחל בה – לפחות בשלב זה – יש להגן על המתלוננת מפניו. בית המשפט המחוזי עמד על כך באומרו כי: "תפיסתו של המשיב לגבי היחסים בינו לבין אשתו, היא בעייתית וזאת בלשון המעטה. כאשר המשיב מתקשה לקחת אחריות על עצמו, מתקשה להבין את הפסול שבהתנהגותו".

5 . בית המשפט המחוזי סבר שניתן לנקוט דרך של חלופה למעצר, והורה כי המשיב ישהה ב"מעצר בית מוחלט" בבית אחייניתו של המשיב, בפיקוחה ובפיקוח אחותו וכן ציווה עליו להפקיד ערבויות כספיות. אכן, מצוותו של חוק המעצרים, בסעיף 21(ב)(1), היא שאין לצוות על מעצר אלא אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". אולם, נסיבות הפרשה שלפנינו מצביעות על סכנה שאי אפשר למנוע אותה אלא על ידי מעצר. במקום אחר עמדתי על כך באומרי כי:

"כל אדם – והמשיב בכלל זה – זכאי לחירות. כל אדם – והמשיב בכלל זה – זכאי שהוראות הדין הבאות להגן על חירותו יישמרו מכל משמר. כך זכאי כל אדם – ואשת המשיב וילדיו בכלל זה – לחירות מפני התעמרות, השפלה והטלת מורא. כשם שמצווים אנו שלא לפגוע בחירותו של המשיב, כך מצווים אנו שחירותו של זה לא יהיה בה משום שעבוד של אומללים אלה, של אשתו ושל ילדיו. בין זכותו של החוטא, לבין זכותם של הנקיים; זכותם עדיפה"(בש"פ 4234/03 מדינת ישראל נ' זקן (טרם פורסם)).

לחובתו של המשיב עומד גם החשש כי ינסה להשפיע על המתלוננת לחזור בה מעדותה. חשש זה גובר לאור העובדה שפחדיה של המתלוננת מנעו ממנה להתלונן במשך שנים ארוכות, ומשום שהודעותיה הן עיקרו של חומר הראיות (ראו: בש"פ 3124/99 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 99(2) 500; בש"פ 2981/00 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(2) 435). כנגד זכותו של המשיב עומדים עברו הנקי והתמדתו במקום עבודה קבוע במשך שנים ארוכות, אולם אין בהם כדי להכריע את כף החובה. עמדתי על שיקול זה באחת הפרשות בצייני כי:

"עצם העובדה כי אדם ישר דרך כמוהו איבד את בינתו ולא היה יכול לשלוט בעצמו--- מעלה חשש חמור שיחזור על מעשיו. יש לנקוט, אפוא, מידת זהירות ולמנוע כל חשש. זאת ניתן להשיג רק בדרך של מעצר" (בש"פ 5270/97 מדינת ישראל נ' בן-שוהם, תקדין עליון 97(3) 765; בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 97(3) 771; בש"פ 3021/98 מדינת ישראל נ' פלוני, תקדין עליון 98(2) 668).

דברים אלה כוחם יפה גם בפרשה שלפני. אוסיף כי אפילו סברתי שניתן להסתפק בחלופת מעצר כדי למנוע את מסוכנותו של המשיב, לא די בחלופת המעצר שעליה הורה בית המשפט המחוזי. מדובר בשהיה של המשיב בישוב שאינו מרוחק ממקום מגוריהם של המשיב והמתלוננת, ובפיקוח של קרובות משפחה, שספק אם יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהן לפקח על המשיב.

6.בשולי הדברים אעיר, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב ניתנה ביום 2.11.03 ולפי בקשת באת כוח המדינה השהה את השחרור עד למחרת – 3.11.03 – בשעה 13:00 "לצורך הגשת ערר לבית המשפט העליון". בכך קבע בית המשפט המחוזי פרק זמן קצר מפרק הזמן המרבי שנקבע בסעיף 55(א) לחוק המעצרים להשהיית שחרור, שהוא 48 שעות. כוונתו של בית המשפט המחוזי לקצר את זמן השהייתו של השחרור – וככל הנראה, זאת דרכו - ראויה, כמובן, לשבח, אולם ראוי לו שיביא בחשבון גם את עומס העבודה המוטל על שכמם של שופטי בית המשפט העליון, שאינו מאפשר קיום דיון בערר על אתר.

7.סוף דבר, אני מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ומורה כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים נגדו.