בש"פ 3021/98 מדינת ישראל נ. דמיטרי רוזנברג

1.על המשיב הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום בשל עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, פציעת בן משפחה בנסיבות מחמירות ואיומים, עבירות לפי סעיפים 329, 334 + 335(ב)(1) ו192- לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. העבירות נעברו כלפי אשתו של המשיב, כאשר הגיע המשיב לדירה בה היא מתגוררת בנפרד. המשיב נעל את דלת הכניסה, תפס את אשתו בצווארה, הפילה על הרצפה, חנק אותה והכה אותה מכה עזה בפניה באגרופו. כתוצאה מכך נגרמו לה שני שברים בלסתותיה - אחד מהם שבר פתוח עם תזוזה גדולה באזור הפה - שהצריכו ניתוח ואשפוז, וכן נגרמו לה סימני חניקה בצווארה. כמו כן איים המשיב על ידיד של אשתו שהגיע למקום שיתפוס אותו ויירה בו.

בית המשפט המחוזי סבר שניתן לנקוט דרך של חלופה למעצר והורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים, שאחד מהם "מעצר בית מלא, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, במקום המרוחק לפחות 50 ק"מ מבית המתלוננת". העוררת עררה על ההחלטה וביקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

2.עובדותיה העיקריות של הפרשה, כפי שפורטו למעלה, אינן שנויות במחלוקת. השאלה העומדת להכרעה היא אם מתקיים כאן "יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם", אשר, לפי הוראות סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן - "חוק המעצרים"), הוא תנאי למעצרו של נאשם, ואם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי חלופה.

לטענת באת כוח העוררת יש להביא בחשבון שהמשיב הוא אדם חזק ביותר, כפי שגם העיד על עצמו; עצמת הפגיעה באשתו היתה גדולה ביותר; המעשה מעיד על אכזריות וחוסר אכפתיות לתוצאות. עוד ציינה כי מעשי העבירה נעשו בשעה שהיה תלוי על המשיב כתב אישום בשל תקיפה קודמת של אשתו וכי השמיע את האיום הנזכר בנוכחות שוטרים. כל אלה מעידים שאין עליו מורא הדין.

לעומתה טען בא כוח המשיב שמדובר במקרה חד פעמי שנגרם עקב התגרות חמורה מצד אשתו של המשיב שאמרה לו על ילדם המשותף "אל תדאג, הילד הזה הוא לא שלך". כן שמע שבדירה "מסתובבים כל מיני גברים" וכי יש לה חבר חדש. אשר לכתב האישום הקודם טען שמדובר בו בענין קל ערך. השיקול העיקרי שיש להביא בחשבון הוא שהמשיב אינו מסוכן לאשתו או לציבור - ועל כך מעיד עברו החיובי - וניתן למנוע כל סיכון על ידי הרחקתו ממנה, כפי שהורה בית המשפט המחוזי.

3.נראים לי דברי באת כוח העוררת מדברי בא כוח המשיב. מעשיו של המשיב נעשו "באלימות חמורה", "באכזריות" והם בגדר עבירת אלימות בבן משפחה. לפיכך, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ו-(5) לחוק המעצרים, חזקה שמתקיים כאן יסוד סביר לחשש שהמשיב יסכן את בטחונה של אשתו ואולי גם את בטחונם של אחרים. טענותיו של בא כוח המשיב אין לדחותן בקש אולם לא די בהן כדי לערער יסוד סביר זה ולהפיג את החשש.

בפרשה אחרת, דנתי בשאלה אם לאור עבר חיובי של נאשם, שפעל אף הוא על רקע התגרות חמורה מצד הקורבנות, ניתן להסתפק בחלופה למעצר המרחיקה אותו מרחק גדול ממקום מגורי הקורבנות ובכך מפחיתה את סכנתו. אמרתי שם כי "עצם העובדה כי אדם ישר דרך כמוהו איבד את בינתו ולא היה יכול לשלוט בעצמו, נוכח מסכת היחסים בין בנו לבין כלתו לשעבר, מעלה חשש חמור שיחזור על מעשיו. יש לנקוט, אפוא, מידת זהירות ולמנוע כל חשש. זאת ניתן להשיג רק בדרך של מעצר" (בש"פ 5270/97 מדינת ישראל נ' שבתאי בן-שוהם, טרם פורסם. תקדין-עליון 97(3), 765. עיין גם בש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ' מדינת ישראל, טרם פורסם. תקדין-עליון 97(3), 771; בש"פ 5289/97 מדינת ישראל נ' פלוני, טרם פורסם. תקדין-עליון 97(3), 780).

דברים אלה כוחם יפה גם כאן. נסיבותיה של הפרשה הנדונה כשלעצמן - קל וחומר, על רקע היחסים בין בני הזוג לפני הפרשה - מצביעות על סכנה שאותה אי אפשר למנוע אלא על ידי מעצר.

4.לפיכך אני מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ומצווה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו.