בש"פ 4483/05 מדינת ישראל נ. זאב בן איוון שיף

1.ביום 9.5.05 החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ח' כבוב) כי המשיבים 4-1 בבש"פ 4483/05 - אשר מרצים עונשי מאסר בגין עבירות קודמות - ייעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. עם זאת נקבע, כי מעצרם של משיבים אלה יבוצע בתנאי מאסר, היינו - לא יהיה במעצר כדי לפגוע באפשרותם להמשיך ולצאת לחופשות מהמאסר, באותה מתכונת אשר הייתה נהוגה קודם לכן. עוד הורה בית משפט קמא, כי משיבים 6-5 בבש"פ 4483/05 ישוחררו למעצר בית בערבויות כספיות מסוימות. שני העררים שלפניי מכוונים נגד ההחלטה הנזכרת.

2.ביום 11.4.05 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום נגד המשיבים 6-1 בבש"פ 4483/05 (להלן - המשיבים) ונגד חמישה אחרים (להלן - כתב האישום). כתב האישום כולל חמישה אישומים, אולם רק שלושה מהם נוגעים למשיבים. עניינם של שלושת האישומים האמורים הינו סחר בנשים לשם העסקתן בזנות וכן מעשים נוספים הקשורים לכך. רובו ככולו של האישום הראשון, אשר מכוון נגד משיבים 5-1 ונגד נאשמים נוספים, מתייחס למתלוננת ג.ר.. על פי המתואר באישום זה, הוברחה ג.ר. לארץ במהלך חודש יוני 2002, ונמכרה על ידי משיב 2 לנאשמים אחרים על מנת שיעסיקוה בזנות במכוני ליווי אשר בבעלותם. במהלך החודשים שלאחר הבאתה ארצה, חויבה ג.ר. לעבוד במספר מכוני ליווי ואף נמכרה בשנית ובשלישית, תוך שמרבית הנאשמים מתחלקים ברווחי עבודתה. במסגרת האישום הראשון מיוחסות למשיבים 5-1 עבירות שונות, וביניהן סחר בבני אדם לעיסוק בזנות (סעיף 203א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין)), סרסרות למעשי זנות (סעיף 199(א) לחוק העונשין) וכן הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות (סעיף 202 בצירוף סעיף 203(א) לחוק העונשין). האישום השלישי, אשר מופנה כנגד משיב 5 בלבד, עוסק במעשים אשר בוצעו, כך על פי הנטען, לקראת סוף שנת 2003 ביחס למתלוננת י.ס.. העבירות המיוחסות למשיב 5 במסגרת אישום זה כוללות, בין היתר, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות (להלן - סחר בבני אדם), סרסרות למעשי זנות (להלן - סרסרות), אינוס (סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין) ומעשה סדום (סעיף 347(ב) בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין). האישום הרביעי מכוון נגד משיבה 6 ונגד שני אחרים. על פי הנטען באישום זה, קיבלה משיבה 6 לידיה שתי נשים על מנת שתעסיקן במכון הליווי אשר בניהולה. בתמורה לכך, זכתה משיבה 6 בחלק מרווחי עבודתן של נשים אלו. העבירות המיוחסות למשיבה 6 כוללות סחר בבני אדם, סרסרות והחזקת מקום לשם זנות (סעיף 204 לחוק העונשין).

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת בבש"פ 4483/05 (להלן - העוררת) בקשה למעצרם של כלל הנאשמים - וביניהם המשיבים - עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ביום 9.5.05 הכריע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ח' כבוב) בבקשה ככל שנוגעת היא למשיבים. נפסק, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים וכן קיימת עילת מעצר לגביהם. משכך, עבר בית משפט קמא לבחון את האפשרות לאימוצן של חלופות מעצר ביחס למשיבים. נזכיר בהקשר זה, כי המשיבים 4-1 מרצים עונשי מאסר בגין עבירות קודמות בהן הורשעו, וכי במסגרת תנאי מאסרם נהנים הם מחופשות תקופתיות. על רקע עובדה זו הגיעה הערכאה דלמטה לכלל מסקנה, כי אמנם יש מקום להורות על מעצרם של משיבים 4-1 עד תום ההליכים נגדם, אלא שהמעצר יבוצע בתנאי מאסר. בדרך זו לא יפגע המעצר באפשרותם של המשיבים האמורים לצאת לחופשות. בית המשפט המחוזי המשיך והורה על שחרורם של משיבים 6-5 בתנאים מגבילים. משיב 5 שוחרר למעצר בית מלא, ואילו משיבה 6 שוחררה למעצר בית חלקי. כן נקבעו לגביהם ערבויות כספיות מסוימות. לבקשת העוררת, עיכב בית המשפט המחוזי את שחרורם של משיבים 6-5 עד ליום 10.5.05 בשעה 12:00 על מנת לאפשר הגשת ערר לבית משפט זה. יוער, כי שניים מן הנאשמים הנותרים, אשר מרצים אף הם עונשי מאסר בגין עבירות קודמות, הסכימו להארכת מעצרם עד תום ההליכים. נכון ליום הגשת הערר, טרם נפלה הכרעה בעניינם של שלושת הנאשמים הנותרים.

4.על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני עררים. הערר האחד, אשר הוגש מטעם העוררת (בש"פ 4483/05), מכוון כנגד הקביעה לפיה רשאים משיבים 4-1 להמשיך ולצאת לחופשות, וכן כנגד שחרורם של משיבים 6-5 לחלופת מעצר. הערר השני, אשר הוגש מטעמם של משיבים 1 ו-5 (בש"פ 4489/05), מכוון כנגד מעצרו של משיב 1 עד תום ההליכים וכן כנגד מעצר הבית אשר הוטל על משיב 5. אדון תחילה בעניינם של משיבים 4-1, ולאחר מכן אפנה לדון בעניינו של משיב 5 ובעניינה של משיבה 6.

5.כאמור, משיבים 4-1 הינם אסירים המרצים עונשי מאסר שנגזרו עליהם במסגרת הליכים קודמים. נסקור עתה בקצרה את הרשעותיהם הקודמות של משיבים אלה. ביום 23.2.04 הורשע משיב 1, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של סחר בבני אדם וסרסרות (תפ"ח 1067/03). זאת, בגין אספקת שתי נשים למכון ליווי ברח' טברסקי בתל אביב בחודש מאי 2002 או בסמוך לכך. בעקבות ההרשעה, נידון משיב 1 לשבע שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים בפועל והיתרה על תנאי. כן הושת עליו קנס כספי. משיב 2 הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שונות וביניהן סחר בבני אדם וסרסרות (תפ"ח 1237/02, תפ"ח 1151/03). חלק הארי של העבירות בגינן הורשע משיב 2 בוצעו במהלך שנת 2002. בעקבות ההרשעה, נידון משיב 2 לאחת עשרה שנות מאסר, מתוכן תשע שנים בפועל והיתר על תנאי. כן חויב משיב 2 לשלם פיצוי כספי למתלוננות. משיב 3 הורשע אף הוא, במסגרת הסדר טיעון, במספר עבירות וביניהן סחר בבני אדם וסרסרות (תפ"ח 1216/02). ביום 5.2.04 נגזרו עליו שבע שנות מאסר, מתוכן חמש שנים בפועל, וכן הושת עליו קנס כספי. כמו כן, במסגרת הליך נוסף הורשע משיב 3 בעבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות (תפ"ח 1167/03). ביום 18.11.04 נידון הוא בגין הרשעה זו לשנת מאסר אחת, אשר תרוצה בחופף לתקופת המאסר הקודמת, וכן לשנת מאסר אחת על תנאי. העבירות אשר בגינן הורשע משיב 3 במסגרת שני ההליכים הנזכרים בוצעו בשנים 2003-2002. משיבה 4 הורשעה אף היא בעבירות שונות אשר בוצעו בשנים 2003-2002, וביניהן סחר בבני אדם, סרסרות ואחזקת מקום לשם זנות (תפ"ח 1167/03). בעקבות הרשעה זו, נגזרו עליה ארבע שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וכן קנס כספי.

6.במסגרת ההליך שלפניי העלו משיבים 4-1 את הטענה, כי המעשים המיוחסים להם בכתב האישום זהים לאלה אשר בגינם הועמדו לדין במסגרת ההליכים הקודמים. איני נדרש להכריע בטענה זו ככל שנוגעת היא למשיבים 4-2. מוכן אני להניח, כי אין חפיפה בין האירועים הנזכרים בכתב האישום לבין האירועים נשוא ההליכים הקודמים. אף אם כך הוא, הרי שדין עררה של העוררת ביחס למשיבים אלו, להידחות. כאמור, כל אחד מן המשיבים 4-2 הורשע בעבר בעבירות שונות, וביניהן סחר בבני אדם וסרסרות, בשל מעשים אשר בוצעו בשנים 2003-2002. בגין עבירות אלה מרצים המשיבים הללו תקופות מאסר שונות. כחלק מתנאי מאסרם ועל פי נהלי שירות בתי הסוהר, הוחלט לאפשר למשיבים אלו לצאת לחופשות. נחזור ונדגיש: ההחלטה לאפשר למשיבים 4-2 לצאת לחופשות התקבלה על אף הרשעתם בעבירות חמורות, לרבות סחר בבני אדם. השאלה אשר נשאלת במסגרת ההליך דנא היא, האם יש בהגשתו של כתב האישום כדי לשנות דבר מה ביחס למידת מסוכנותם של המשיבים האמורים. דומני, כי מחויבים אנו להשיב בשלילה על שאלה זו. העבירות המיוחסות למשיבים 4-2 במסגרת כתב האישום הינן בעלות דמיון רב לעבירות בהן הורשעו במסגרת ההליכים הקודמים. אף מועד ביצועם של המעשים המפורטים בכתב האישום קרוב למועד בו נעברו העבירות נשוא ההליכים הקודמים. משכך, אין לקבל את הטיעון כי העבירות המיוחסות למשיבים 4-2 במסגרת כתב האישום מחייבות למנוע את יציאתם לחופשות מן המאסר, בה בעת שהרשעתם בגין מעשים דומים אשר אירעו באותה תקופה, אינה מונעת יציאתם לחופשות כאמור.

7.נעבור עתה לדון בנפרד בעניינו של משיב 1. משיב זה הגיש ערר מטעמו על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים נגדו. במסגרת הערר טען המשיב, בין היתר, כי המעשים המיוחסים לו בכתב האישום זהים לאלה בהם הורשע במסגרת הליך קודם אשר התנהל נגדו. במלים אחרות, טענתו של משיב 1 הינה טענה מן הסוג של "כבר הורשעתי" (סעיף 149(5) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). בשונה מן האמור ביחס למשיבים 4-2 (פיסקה 6), נדרשים אנו לבחון את הטענה האמורה, שכן קבלתה תוביל לקבלת עררו של משיב 1. כאמור, המשיב 1 הורשע ביום 23.2.04, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של סחר בבני אדם וסרסרות. בפרק העובדות שבכתב האישום המתוקן בו הודה המשיב, צוין בין היתר כדלקמן:

"1. במהלך חודש מאי 2002, או בסמוך לכך, רכש הנאשם ביחד עם אחר , 45% מהבעלות במכון ליווי ברח' טברסקי 15 בתל אביב...

2.

בסמוך לאחר מכן, סיפק הנאשם למכון, שתי נשים

אשר הועסקו שם בזנות, במשך תקופה של כ-5 חודשים, ובתמורה קיבל מחצית מכספי האתנן.

..."

עינינו הרואות, כי כתב האישום המתוקן אינו נוקב בשמותיהן של שתי הנשים אשר ביחס אליהן נעברו העבירות. בכתב האישום נשוא ההליך הנוכחי, מיוחסות למשיב 1 עבירות שונות ביחס למתלוננת ג.ר., וביניהן סחר בבני אדם וסרסרות. על פי הנטען בכתב האישום, בסמוך לאחר הבאתה ארצה ביוני 2002 נמכרה ג.ר. על מנת שתועסק בזנות. בתחילה הועסקה ג.ר. במכון אשר ברח' טברסקי בתל אביב, ומשיב 1 - אשר על פי הנטען הינו אחד מן הבעלים של מכון זה - זכה לחלק מרווחי עבודתה. באוגוסט 2002, לאור שיפוצים אשר נערכו במכון הנזכר, הועברה ג.ר. למספר מכונים אחרים. אף במכונים אלו התחלק משיב 1 ברווחי עבודתה עם נאשמים אחרים.

8.מהשוואת האישומים נגד משיב 1 בשני כתבי האישום עולה לכאורה, כי אפשר שקיימת חפיפה - ולוּ חלקית - בין המעשים בהם הורשע משיב 1 במסגרת ההליך הקודם, לבין המעשים המיוחסים לו במסגרת כתב האישום דנא. אמנם, ייתכן שבסופו של יום תגיע הערכאה הדיונית לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענתו המקדמית של המשיב, במלואה או בחלקה. עם זאת, משהעוררת לא סיפקה כל הסבר לחפיפה הנזכרת, סבורני שאין מקום להורות על מעצרו של משיב 1 עד תום ההליכים נגדו. ברי, כי ככל שיעלה בידי העוררת להבהיר העניין, אם על ידי תיקון כתב האישום או בדרך אחרת, תהא היא רשאית להגיש בקשה לעיון חוזר בנושא זה בפני הערכאה הדיונית.

9.כאמור, במסגרת האישום הראשון והאישום השלישי אשר בכתב האישום, מיוחסות למשיב 5 עבירות שונות וביניהן סחר בבני אדם וסרסרות (ראו פיסקה 2 לעיל). בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב 5, אולם הורה על שחרורו למעצר בית. הן העוררת והן המשיב 5 משיגים על החלטה זו. לטענת המשיב, טעה בית משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. מאידך, לטענת העוררת היה על בית המשפט להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כפי שיובהר מיד, דינן של ההשגות הנזכרות להידחות.

10.הודעותיה של ג.ר. קושרות בבירור את משיב 5 למעשים נשוא האישום הראשון. אין בכוונתי לפרט את שנאמר במסגרת הודעות אלו. די כי אציין, שבהודעות הנזכרות יש כדי לבסס באופן לכאורי את עבירות הסחר בבני אדם והסרסרות אשר מיוחסות למשיב 5 במסגרת האישום הראשון. לעניין האישום השלישי טוען משיב 5, כי מאחר שהמתלוננת י.ס. עזבה את הארץ וככל הנראה לא ניתן יהיה להעידה, הרי שאין מקום להביא בחשבון את הודעותיה במסגרת בחינת קיומן של ראיות לכאורה. גם אם צודק המשיב בטענתו, אין בכך כדי להועיל לו. זאת, מאחר שהודעתה של גלינה ברקמן, אשר ניהלה את מכון הליווי בו הועסקה י.ס., קושרת את המשיב 5 למעשה הסחר הנזכר במסגרת האישום השלישי. משמע, אף בהתעלם מהודעותיה של י.ס., קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב ביחס לחלק מן העבירות נשוא האישום השלישי, וביניהן עבירת הסחר בבני אדם. משהגענו לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של משיב 5, למצער ביחס לחלק הארי של האישומים נגדו, נעבור עתה לבחון האם יש מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לשחררו לחלופת מעצר.

11.אין חולק, כי העבירות המיוחסות למשיב 5 במסגרת כתב האישום הינן עבירות חמורות. זאת ועוד, בדומה למשיבים 4-1 אף למשיב 5 עבר פלילי. המשיב הורשע בעבירות של סרסרות, החזקת מקום לשם זנות וסחיטה באיומים (תפ"ח 1064/02). ביום 10.7.02 הושתו עליו שישה חודשי מאסר בפועל וכן שישה עשר חודשי מאסר על תנאי. ביום 22.6.04 הורשע המשיב בעבירה של נשיאת נשק שלא כדין (סעיף 144(א) לחוק העונשין), ונגזרו עליו שבעה חודשי מאסר על תנאי וכן קנס כספי (ת"פ 7114/03). אף על פי כן - ולא בלי היסוס - הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעניין שחרור המשיב 5 לחלופת מעצר. שני טעמים עיקריים עומדים בבסיס הכרעתי זו. האחד , תסקיר המעצר אשר נערך ביחס למשיב, אשר ממנו עולה כי בתקופה האחרונה חל שינוי חיובי בהתנהלותו. עוד עולה מן התסקיר, כי המשיב סובל מצהבת זיהומית ומסכרת. השני , הזמן אשר חלף מאז ביצוען של העבירות המיוחסות למשיב והיעדר נחישות מספקת מצידם של גורמי האכיפה. אבהיר עתה את דבריי האחרונים. מעורבותו של המשיב במעשים נשוא האישום השלישי התגלתה כבר בחודש דצמבר 2003. הגם שהוצא נגדו צו מעצר בסמוך לאחר מכן, לא נעצר המשיב ואף לא נחקר ביחס למעשים האמורים עד לחודש אפריל 2005, עת נעצר בגין העבירות נשוא האישום הראשון. במסגרת ההליכים שלפניי לא העלתה העוררת טעם כלשהו למצב עניינים זה. מכל מקום, השיהוי הנזכר אינו מתיישב עם הטענה בדבר מסוכנותו של המשיב 5. אכן, התנהלותה של העוררת ביחס לעבירות המיוחסות למשיב במסגרת האישום הראשון אינה לוקה בשיהוי. עם זאת, עבירות אלו מתייחסות למעשים אשר בוצעו, כך על פי הנטען, בשנת 2002. אין להתעלם מן הזמן הרב אשר חלף מאז.

12.דינו של הערר ביחס למשיבה 6 להידחות אף הוא, וזאת מן הטעמים המצטברים הבאים: ראשית, ביום 9.2.05, לאחר שנעצרה ונחקרה ביחס לאירועים נשוא כתב האישום, שוחררה משיבה 6 למעצר בית בן חמישה ימים. המשיבה שבה ונעצרה בשנית רק ביום 10.4.05, בסמוך לפני הגשת כתב האישום וכחודשיים לאחר שחרורה ממעצר. עובדה זו הינה בעלת חשיבות בבואנו להכריע בשאלת המעצר עד תום ההליכים, מה גם שהעוררת לא נתנה כל טעם מדוע יש לשוב ולהורות על מעצרה של המשיבה. שנית, תסקיר המעצר אשר נערך ביחס למשיבה 6 המליץ על שחרורה למעצר בית בביתו של מכרהּ בערד. בתסקיר הובעה ההערכה, כי "השהייה בעיר מרוחקת במנותק מגורמי סיכון בחייה יכולה להפחית מרמת הסיכון בהתנהגותה". עוד צוין בתסקיר, כי משיבה 6 הינה אם לילד כבן שלוש שנים. בית המשפט המחוזי אימץ את החלופה הנזכרת, והורה על שחרורה של משיבה 6 למעצר בית חלקי בערד. שלישית, להבדיל מיתר המשיבים דנא, משיבה 6 נעדרת עבר פלילי. אכן, המשיבה אינה מכחישה כי אף לאחר שחרורה מן המעצר בחודש פברואר 2005, המשיכה היא בניהולו של מכון הליווי נשוא האישום הרביעי אשר בכתב האישום. עם זאת, לא הועלתה כל טענה בדבר ביצוען של עבירות סחר בבני אדם או סרסרות בתקופה זו.

13.בשולי הדברים, אבקש להתייחס לנקודה נוספת. החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניינם של המשיבים ניתנה ביום 9.5.05 במעמד הצדדים. מיד עם שימוע ההחלטה, ביקשה העוררת לעכב את שחרורם של משיבים 6-5 על מנת לאפשר לה להגיש ערר לבית משפט זה. בית משפט קמא נענה לבקשה, ועיכב את השחרור עד ליום המחרת בשעה 12:00, קרי - למשך כ-24 שעות. על אף החשיבות הטמונה בהחשת הליך הערר במקרים כגון דא, קציבה של 24 שעות אינה מספקת. ראוי לזכור כי במהלך התקופה יש להגיש ערר, לזמן את פרקליטיהם של בעלי הדין, לדאוג להבאתם של העצורים לדיון וכן לקיים את הדיון. אפשר שתקופה של יממה אחת מספקת כאשר מדובר בערר על החלטה של בית משפט שלום לבית משפט מחוזי באותה עיר. אין די ב-24 שעות לשם טיפול בכל הדרוש כאשר עסקינן בערר לבית המשפט העליון. על כן ככלל, ולמעט במקרים יוצאי דופן, ראוי כי תיקבע תקופה בת 48 שעות לעיכוב השחרור (סעיף 55(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996; והשוו, בש"פ 7602/04 מדינת ישראל נ' אבו אלהווא (לא פורסם) ובש"פ 9821/03 מדינת ישראל נ' סיטבון (לא פורסם)).

14.סוף דבר, עררה של העוררת נדחה, ואילו עררם של משיבים 1 ו-5 מתקבל בחלקו, אך ביחס למשיב 1. הואיל והתעוררה שאלה באשר למשמעות קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניינם של משיבים 4-1, מובהר כי לאור ההחלטה, שהערר לגביה נדחה, אין מניעה ליתן חופשות למשיבים אלה אם זכאים הם לקבלת חופשות במעמדם כאסירים. היותם אף במעמד של עצורים לא תימנע מתן חופשות, הכל כפי שיקבע שירות בתי הסוהר.