בש"פ 606-24 בש"פ 606-24

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נסר אבו טהה) במ"ת 37546-11-22 מיום 3.1.2024, אשר דחתה את בקשתו של העורר לעיון חוזר בתנאי מעצרו, וכן בקשה שלישית להארכת מעצרו של העורר שהוגשה מטעם המשיבה (להלן: המדינה), בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) (הבקשה והערר נדונו במאוחד, בהתאם להחלטתי מיום 1.2.2024).

כתב האישום וההליכים עד כה

1.ביום 17.11.2022 הוגש כתב אישום המייחס לעורר בבש"פ 606/24 והמשיב בבש"פ 899/24 (לעיל ולהלן: העורר) ולאשתו (היא הנאשמת 2 בכתב האישום. להלן: האישה) שלושה אישומים שליבּתם בעבירות מין, אלימות והתעללות המיוחסים בעיקרם לעורר, ומקצתם לאישה, ואשר מתייחסים למעשים שבוצעו, על פי הנטען, בין השנים 2021-2022, בְּבִּתוֹ של העורר מנישואיו הקודמים, קטינה ילידת שנת 2008 (להלן: כתב האישום ו-הקטינה, בהתאמה). נימנע מלפרט את מכלול העובדות המפורטות בכתב האישום הקשה והמפורט, ונסתפק בציון העובדה לפיה הקטינה גדלה עד לחשיפת האירועים בבית העורר והאישה, יחד עם חמשת ילדיהם הקטינים האחרים (שניים משותפים לעורר ולאישה, ושלושה של האישה מנישואים קודמים), כאשר לא התקיים בין הקטינה לבין אימה הביולוגית קשר במשך שנים ארוכות.

2.האישום הראשון, שהינו המרכזי בכתב האישום, נוגע הן לעורר הן לאישה, ובמסגרתו מיוחסים לעורר מספר רב של עבירות מין במשפחה לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין), בנסיבות סעיף 345(ב)(1), 345(ב)(3), ו-345(א)(1) לחוק (אשר עניינן אינוס ומעשי סדום), וכן מספר רב של עבירות מין במשפחה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו-348(ב) לחוק (אשר עניינן מעשים מגונים). לאישה יוחסו באישום זה, בין היתר, עבירות של אי מניעת פשע ומעשה מגונה, לפי סעיפים 262 ו-351(ג)(3) לחוק העונשין, בהתאמה. האישום השני מייחס לעורר עבירות רבות של תקיפת קטין על ידי אחראי, לפי סעיפים 368ב(א) סיפא לחוק העונשין וסעיף 382(ב)(2) לחוק זה. במסגרת האישום השלישי יוחסו לעורר עבירות של התעללות בקטין על ידי אחראי לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, וכן עבירה של השמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק. יובהר, כי העורר מכחיש את כל המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, וטוען כי פעל מאז ומתמיד כאב אוהב ומיטיב כלפי הקטינה.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט קמא בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. ביום 29.12.2022 קיבל בית המשפט את הבקשה (כב' השופט אלון אינפלד) וקבע, כי הראיות לכאורה אשר עומדות נגד העורר, ואשר מבוססות על גרסת הקטינה, הן "חזקות מאוד" ביחס לכלל העבירות המיוחסות לו (להלן: החלטת המעצר). כן נקבע, כי המסוכנות הנשקפת מהעורר היא ברורה ומובהקת, הן לאור עבירות המין שביצע לכאורה, הן לאור עבירות האלימות שביצע לכאורה. כמו כן, הודגשה גם עילת המעצר הנוגעת לשיבוש הליכים, ונמנו כלל האינדיקציות לשיבוש מהלכי משפט על ידי העורר. עוד צוין כי אין זה ברור כיצד "חלופת מעצר משפחתית, מעצר באיזוק (לרבות בהרחקה רבה), או אפילו חלופה מוסדית אם תוצע, תענה על עילת המעצר המשמעותית מחמת מסוכנות, וכל שכן על עילת המעצר מחמת החשש לשיבוש, בנסיבות המורכבות של תיק זה, נוכח השפעתו הרבה של [העורר] על [הקטינה], [האישה], ועל יתר המשפחה" (פסקה 44 להחלטת המעצר). מאז, ומשחלפו תשעה חודשים והמשפט לא הגיע לסיומו, מעצרו של העורר הוארך פעמיים, בהסכמתו, כל פעם ב-90 ימים נוספים, בהתאם לסעיף 62 לחוק המעצרים (בש"פ 5766/23 מיום 27.7.2023 (השופט דויד מינץ) ובש"פ 7691/23 מיום 24.10.2023 (השופט חאלד כבוב)).

4.ביום 10.9.2023 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, נוכח חלוף הזמן המשמעותי מאז יום מעצרו, וכן לאור הדרדרות חדה במצבו הנפשי (להלן: הבקשה). ביום 25.10.2023 קבע בית המשפט קמא (כב' השופט נסר אבו טהה) כי יש להידרש להתייחסות הרפואית מטעם שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) בטרם תינתן החלטה בעניין. בהמשך לכך, ביום 31.10.2023 התקבלה התייחסות כאמור, במסגרתה צוין, בין היתר, כי העורר קיבל טיפול על פי המלצת פסיכיאטר; כי הוא אינו נמצא בסיכון פיזי ביחס לעצמו או לזולת; וכי אינו זקוק להשגחה. בהמשך לכך ובהוראת בית המשפט, ביום 7.12.2023 התקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר, אשר לאחר בחינה מקיפה, בא במסקנה כי אין להמליץ על שחרורו בשלב זה (להלן: התסקיר).

5.על הרקע האמור, ביום 3.1.2024, ולאחר שקיים דיון נוסף בנושא, דחה בית המשפט קמא את בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטת המעצר (להלן: ההחלטה). בית המשפט נסמך על נימוקי החלטת המעצר, וכן ציין כי התסקיר לא בא בהמלצה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. הוער, כי בהינתן קיומו של סיכון להישנות התנהגות מינית פוגענית מצדו של העורר, כפי שעולה מהתסקיר, וכן לאור נטייתם של הוריו של העורר – הם המפקחים הפוטנציאליים שהוצעו על ידו – לגונן עליו, ולהציג את הקטינה באור שלילי, דינה של הבקשה להידחות. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

6.להשלמת התמונה יצוין, בתמצית, כי משפטו של העורר נפתח ביום 4.12.2022, כאשר מתן המענה לכתב האישום מצדו נדחה מעת לעת, בין היתר מחמת החלפת ייצוגו המשפטי. ביום 26.2.2023 מסר העורר מענה לכתב האישום, בו כפר בכל הוראות החיקוקים שיוחסו לו, וטען לזיכוי מלא. ביום 12.3.2023 החלה שמיעת ההוכחות בתיק העיקרי, כאשר בחודשים מרץ ואפריל 2023 העידה הקטינה בשלוש ישיבות שונות עד לסיום מסירת עדותה. בימים 18.7.2023 ו-12.9.2023 נשמעו עשרה עדי תביעה נוספים. אולם, בשל פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", בוטלו בהמשך שתי ישיבות הוכחות נוספות שהיו קבועות. יחד עם זאת, נכון למועד כתיבת שורות אלה, קבועים שלושה דיוני הוכחות נוספים לחודשים פברואר ומרץ 2024, וזאת לסיום פרשת התביעה ושמיעת פרשת ההגנה עד תומה.

טענות הצדדים

בש"פ 606/24 (הערר)

7.בערר שהוגש מטעמו, מלין העורר על מספר נדבכים שעמדו בבסיס ההחלטה. ראשית, לטענתו, ההחלטה אימצה את קביעותיה ומסקנותיה של החלטת המעצר במלואה, וזאת כאשר החלטת המעצר הייתה נכונה לשעתה, אך אינה רלוונטית, למצער לא על כל היבטיה, כיום. כך, משום שבעוד שהחלטת המעצר הביאה בחשבון את החשש מפני שיבוש הליכים על ידי העורר שעה שהקטינה טרם העידה, הרי שכעת – בחלוף יותר משנה מאז ניתנה החלטה זו – השלימה הקטינה את עדותה. באופן דומה נטען, כי לא היה מקום לאמץ את הקביעה במסגרת החלטת המעצר לפיה המסוכנות הנשקפת מהעורר גבוהה. כך, משום שמסוכנותו הלכאורית מופנית באופן ספציפי לקטינה בלבד. משכך, ניתן בהחלט לאיינה באמצעות חלופת מעצר שמידת פגיעתה בעורר פחותה. שנית, העורר סבור כי שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחררו לחלופת מעצר משום שהוא עמד (ועודנו עומד) על חפותו; לא נטל אחריות על המעשים; וסירב להשתתף בטיפול. לשיטתו, אין לקבל מצב בו דבקות נאשם בטענה כי הוא חף מפשע – כפי שהיא באה לידי ביטוי מול שירות המבחן – תיזקף לחובתו. באופן דומה, הלה גורס כי שלילת המפקחים שהוצעו על ידו – הוריו של העורר – התבססה אף היא בעיקר על נטייתם לתמוך בו, ולקבל את גרסתו, וזאת באשר גם להם עומדת הזכות להאמין בחפותו של בנם, וממילא הם נמצאו, לטענתו, כמפקחים ראויים על ידי שירות המבחן.

8.עוד טוען העורר כי יש לדחות את טענת המדינה לפיה ההצדקה להותרתו במעצר עד תום ההליכים היא החשש להידרדרות נוספת במצבה הנפשי הרעוע של הקטינה, אשר אף הביאהּ אותה לנסות ולשים קץ לחייה. לשיטתו, לא רק שמצבה הנפשי האמור אינו יכול להוות שיקול בלעדי בבחינת חלופת מעצר, אלא שמדובר במצב נפשי אשר הרעתו החלה טרם המעשים המתוארים בכתב האישום, ומשכך אינו צריך לשמש מכשול לשחרורו לחלופת מעצר. בהקשר זה מדגיש העורר, כמשקל נגד, את מצבו הנפשי שלו בעקבות המעצר – לטענתו, אין חולק כי הוא היה יציב ומאוזן בנפשו טרם כניסתו למעצר, וכי מצבו המנטאלי הורע דרמטית מאז יום מעצרו, עד כדי השמעת אמירות אובדניות מצדו (יצוין, כי אמירות מסוג זה הושמעו מפי העורר גם בדיון שהתקיים לפניי ביום 1.2.2024). משכך, לשיטתו, די בשינוי קיצוני זה במצבו הנפשי כדי להצדיק היעתרות לבקשה. בנוסף, מדגיש העורר את חלוף הזמן מאז החלטת המעצר, אשר מצדיק אף הוא את שליחתו לחלופת מעצר.

9.המדינה מצדה סומכת ידיה על ההחלטה. לשיטתה, המסוכנות הנשקפת מהעורר לאור האישומים החמורים המיוחסים לו היא גבוהה ביותר, והיא מופנית באופן מובהק בעיקר כלפי הקטינה. זאת ועוד, האחרונה חשופה במיוחד לפגיעה, בהיותה בודדה ונטולת כל הגנה ותמיכה מצד בני משפחתה, אשר מצדדים כולם בעורר ובגרסתו. לשיטת המדינה, השיקול הנוגע למצבה הנפשי של הקטינה הוא שיקול רלוונטי, ובנסיבות דנן הוא משמעותי במיוחד, שכן אף על פי שהקטינה השלימה את עדותה זה מכבר, היא חוששת מהעורר, וסבורה כי הוא עודנו מהווה סכנה לחייה, וכן חשה חרדה של ממש מהאפשרות שהוא ישוחרר וינסה להזיק לה. אשר לחלוף הזמן, המדינה סבורה כי בנסיבות העניין, בהן התיק העיקרי קרוב לסיומו, אין בשיקול זה כדי להטות את הכף לטובתו של העורר. בנוסף, המדינה מציינת כי מצבו הנפשי של העורר ידוע לשב"ס, כי הוא מטופל בהתאם, וזאת בדומה לאסירים רבים אחרים אשר חווים קשיים בהליכי המעצר שלהם.

בש"פ 899/24 (הבקשה להארכת המעצר)

10.המדינה שבה על נימוקיה גם בבקשתה להארכת מעצרו של העורר, בהדגישה לא רק את מסוכנותו הגבוהה, אלא גם את החשש להישנות עבירות מצדו בתחומי המין והאלימות – חשש שהועלה בתסקיר. לשיטתה, העבירות הלכאוריות המיוחסות לעורר חמורות ביותר, והן מאופיינות בניצול קשה של הקטינה ובהיעדר כל התעשתות מצדו, גם כאשר עובדת קרות המעשים לכאורה נודעה, כך על פי כתב האישום, לאשתו ולאימו. בנוסף, המדינה סבורה כי בהינתן התסקיר, שאינו בא בהמלצה לשחרר את העורר לחלופת מעצר, הרי שהבקשה לשחררו לחלופה כזו מוקשית ביתר שאת.

11.לבסוף יצוין, כי בדיון שהתקיים לפניי ביום 1.2.2024, טענה באת-כוח הקטינה כי נסיבות חייה של הקטינה מטות את הכף באופן ברור לטובת הותרתו של העורר במעצר מאחורי סורג ובריח. עוד הדגישה כי מצבה הנפשי של הקטינה קשה מאוד, כאשר זו ניסתה להתבסס ולמצוא לה בית בקרב בני משפחה שונים, אשר הפנו לה עורף והתנערו מכל קשר עמה (לרבות אימה הביולוגית, עמה ניסתה הקטינה לחדש קשר לא אחת). כך, הקטינה נאלצה לחפש לעצמה קורת גג, ועל כן עברה ממקום מגורים זמני אחד לאחר, כאשר אף תקופת שהייתה במסגרת החירום לא עלתה יפה. לדברי נציגתה, הלכה למעשה, עד זה לא מכבר הייתה הקטינה משוטטת ברחובות, מחוסרת דיור, כאשר משפחתה "פוגשת אותה ופוגעת בה". רק באחרונה נמצאה לה קורת גג, בה היא שוהה מזה כחודש. לטענתה, הבטוחה היחידה שנותרה לקטינה טמונה בהיותו של העורר עצור מאחורי סוגר ובריח, באופן אשר אינו מאפשר לו לפגוע בה.

דיון והכרעה

12.לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים הן בכתב הן בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערר שהגיש העורר ולקבל את בקשת המדינה להארכת מעצרו, וזאת בכפוף לשליחתו של העורר לעריכת תסקיר משלים אשר יבחן את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר בהמשך, כפי שיובהר להלן. במקרה דנן, הערר והבקשה להארכת המעצר מונחים לפניי יחדיו, כאשר כל אחת מהם נבחן על פי השיקולים הייחודיים לו.

בש"פ 606/24 (הערר)

13.סעיף 52(א) לחוק המעצרים קובע את ההליך לעיון חוזר בהחלטה הנוגעת למעצר עד לתום ההליכים, ונוקט בזו הלשון: "עצור, משוחרר בערובה או תובע רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בענין הנוגע למעצר, לשחרור או להפרת תנאי השחרור בערובה, לרבות בהחלטה לפי סעיף זה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". עם זאת, אין מדובר במנגנון דיוני שנועד "לשמש 'מסלול' לפתיחה מחודשת של החלטת המעצר הקודמת" (בש"פ 966/16 זידאן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (28.2.2016); בש"פ 603/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (9.2.2023)). בענייננו, העורר טוען בראש ובראשונה להיבט של חלוף הזמן – קרי, לעובדה שחלף פרק זמן ניכר מאז ניתנה החלטת המעצר בעניינו, במיוחד לאור העובדה שבמהלך תקופה זו השלימה הקטינה את מסירת עדותה. לצד זאת, העורר סבור כי יש גם בהידרדרות מצבו הנפשי כדי להוות נסיבה חדשה שמצדיקה אף היא את ביטול ההחלטה.

14.אכן, צודק העורר כי יש בעובדה שהקטינה השלימה את עדותה זה מכבר כדי להפחית את החשש האינהרנטי המאפיין עבירות מין במשפחה – הוא החשש לשיבוש הליכי משפט על ידי הנאשם. חשש זה מתעורר בעבירות מין ביתר שאת לאור "ההקשר המשפחתי שבו בוצעו העבירות, ומהמציאות הסבוכה והרגישה שנוצרת במערכות היחסים המשפחתיות לאחר חשיפת האירועים" (בש"פ 6561/22 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 11 (25.10.2022) (להלן: בש"פ 6561/22). כן ראו בש"פ 4698/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 41 וההפניות שם (16.8.2020)). יחד עם זאת, בנסיבות העניין, ספק אם יש בעובדה זו לבדה כדי לאיין כליל את מסוכנות העורר והחשש לשיבוש הליכים בענייננו. כך, לאור מספר טעמים מצטברים: ראשית, האישום השלישי מייחס לעורר עבירה של השמדת ראיה, אשר יש בה בפני עצמה כדי להעצים במידת מה את החשש העקרוני משיבוש הליכים שמתעורר בתיקים מסוג זה; שנית, את העבירה האמורה ביצע העורר, לכאורה, לאחר שהקטינה הועברה למסגרת החירום (קרי, לאחר הרחקה פיזית ביניהם); שלישית, נסיבות חייה העדכניות והחריגות של הקטינה, אשר מהן עולה כי היא טעונת הגנה, מחזקים אף הם את החשש לשיבוש הליכים. זאת, שכן בהינתן האמור, ובהצטרף למצבה הנפשי הקשה ולניתוקה ממשפחתה, לא מן הנמנע כי הקטינה תגיע, בצורה כזו או אחרת, לקרבתו של העורר, באם ישוחרר, באופן אשר עלול לסכן אותה ואת תקינותו של ההליך המתנהל בעניינו. לאור האמור, ובהצטרף להשפעתו של העורר על הקטינה ומידת השליטה בה העורר החזיק, לכאורה, על חייה, על כלל היבטיהם השונים, סבורני כי החשש לפגיעה בקטינה ולשיבוש הליכים עודנו עומד, אף אם עוצמתו פחתה (ראו בש"פ 4600/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (28.6.2023); השוו: בש"פ 6561/22, בפסקה 11).

15.אשר למצבו הנפשי הנטען של העורר, אף על פי שמדובר בנסיבה חדשה, לא מצאתי כי יש בה כדי להצדיק התערבות בהחלטה מושא הערר, באופן אשר יוביל להעברתו של העורר לחלופת מעצר. השאלה הנשאלת בהקשר זה היא אם ניתן, בשלב זה, לאור המצב הנפשי של העורר, ולאחר סיום העדת הקטינה, להגשים את תכליות המעצר באמצעות העברה למעצר בפיקוח אלקטרוני (סעיף 22ב(א) לחוק המעצרים; בש"פ 4600/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (28.6.2023) (להלן: בש"פ 4600/23)). בענייננו, בית המשפט נדרש הן לעמדת השב"ס לעניין מצבו הנפשי של העורר הן לעמדת שירות המבחן, שנערכה לאורה. בתמצית, התסקיר מציין כי גורמי הטיפול בשב"ס סבורים כי העורר שרוי בדיכאון תגובתי בעקבות מעצרו, כי הוא נפגש עם פסיכיאטר אחת לשבועיים ומקבל טיפול תרופתי מתאים; וכי חרף התבטאויות אובדניות מצדו, הוא אינו נמצא בסכנה לפגיעה בעצמו או בזולתו. לצד זאת, צוין בתסקיר כי לא ניתן לשלול את הסיכוי להישנות התנהגות מינית פוגענית מצדו. משכך, ולאור העמדה המסויגת שהביע שירות המבחן ביחס ליכולתם של הוריו של העורר לשמש כמפקחים ראויים עבורו, מסקנת שירות המבחן הייתה כי אין להמליץ על שחרורו לחלופת מעצר בעת הזו. בנסיבות אלה, בהן העורר מטופל על ידי השב"ס, אשר ער למצבו הנפשי; בהינתן עמדתו של שירות המבחן כאמור; ולאור המסוכנות והחשש לשיבוש הליכים שעודם עומדים, כמפורט לעיל – איני סבור כי יש הצדקה להתערב בהחלטה קמא, לפיה אין אפשרות להגשים את תכליות המעצר בעניינו של העורר באמצעות העברתו למעצר בפיקוח אלקטרוני כבר בעת הזו.

16.בהקשר זה יש לציין, כי בניגוד לטענתו של העורר, לא התרשמתי כי המלצתו השלילית של שירות המבחן מבוססת אך ורק על העובדה כי העורר טוען לחפותו, ועל כן לא נטל אחריות על מעשיו. התסקיר מציין במפורש, במסגרת הערכת הסיכון הנשקף מהעורר, כי הוא התרשם מ"אי בהירות באשר למהות הקשר עם [הקטינה] והתפקידים אותם ייחס לה [...] כן התרשמנו מתיאוריו באשר לייצר מיני מוגבר [...] ועיסוק מוגבר בדחפיו המיניים". דברים ברוח זו אמורים גם ביחס להתרשמות שירות המבחן מהמפקחים המוצעים (הוריו של העורר), אשר ביחס אליהם ציין התסקיר כי למרות שהם מבינים את האחריות המוטלת עליהם כמפקחים פוטנציאליים, הם נמצאו ככאלה ש"התקשו להתייחס למוקדי סיכון במצבו ולהוות גורמי סמכות מציבי גבולות בעבורו". בית המשפט קמא נסמך על התרשמויות מקצועיות אלה, וכערכאת ערעור, לא מצאתי טעם מבורר להתערב בכך (ראו בש"פ 4600/23, בפסקה 9).

בש"פ 899/24 (הבקשה להארכת המעצר)

17.כידוע, עת בוחן בית המשפט בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, עליו לאזן בין הזכות החוקתית של הנאשם – אשר טרם הוכחה אשמתו – לחירות, לבין האינטרס הציבורי בהגנה על שלום הציבור ושמירה על תקינות ההליך הפלילי. במסגרת איזון זה, על בית המשפט להביא בחשבון מספר שיקולים, ביניהם: מסוכנות הנאשם, קצב התקדמות ההליך העיקרי, חומרת העבירה, החשש מפני שיבוש ההליך והאפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה. אכן, קצב התקדמות ההליך העיקרי הוא קריטריון משמעותי בבחינת הבקשה להארכת מעצר, וככל שמתארכת תקופת המעצר, כך תיטה נקודת האיזון אל עבר הגנה על זכותו של הנאשם לחירות. ואולם, חלוף הזמן אין בו כשלעצמו כדי להוביל בהכרח לשחרורו של הנאשם לחלופת מעצר, אלא יש לשקלו כנגד חומרת העבירות המיוחסות לנאשם ונסיבות ביצוען, כמו גם, כאשר הדבר רלוונטי, חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט או להימלטות מן הדין (ראו מני רבים: בש"פ 4120/19 מדינת ישראל נ' עודה, פסקאות 18-17 (4.7.2019); בש"פ 8093/19 מדינת ישראל נ' רוחן, פסקה 15 (21.1.2020); בש"פ 6561/22, בפסקה 9).

18.בענייננו, וכפי שציינתי לעיל, צודק העורר בטענתו כי הזמן הממושך בו הוא שוהה במעצר מאחורי סורג ובריח (מעל ל-15 חודשים), בטרם הורשע ונגזר דינו, מהווה נסיבה כבדת משקל בבחינת הבקשה להארכת מעצר. יחד עם זאת, עצם התמשכות ההליכים המשפטיים אינה מהווה סיבה מספקת, כשלעצמה, לשחרורו של נאשם ממעצר, כאשר על בית המשפט לתת דעתו לסיבות להתמשכות ההליכים כמו גם לצפי בדבר מועד סיומם (בש"פ 7761/17 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 12 (18.10.2017); בש"פ 3343/13 מדינת ישראל נ' אוחיון, פסקה 20 (3.6.2013)). במקרה דנן, הימשכות ההליכים נגרמה, בין היתר, בשל החלפת הייצוג על ידי המערער ופרוץ מלחמת "חרבות ברזל", וההליך העיקרי נמצא בשלבים מתקדמים של הליך שמיעת העדים. לצד זאת, העבירות הרבות המיוחסות לעורר – עבירות מין ואלימות במשפחה, מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים. במקרים בהם קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית, בית המשפט יורה על מעצר בפיקוח אלקטרוני רק אם שוכנע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי בשל נסיבות ביצוע העבירה או נסיבותיו המיוחדות של הנאשם ניתן להסתפק במעצר בפיקוח אלקטרוני. באשר לפרשנות המונח "טעמים מיוחדים" נקבע זה מכבר כי קיומם של מפקחים ראויים אינו יכול להיחשב כטעם המצדיק לבדו שחרור למעצר בפיקוח אלקטרוני (ראו מני רבים: בש"פ 248/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (2.2.2020); בש"פ 4600/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (28.6.2023)). משהמפקחים שהוצעו על ידי העורר לא הניחו את דעתו של שירות המבחן, בהינתן העבירות המיוחסות לו ולאור הצפי להתקדמות המשפט, קיימת לכאורה הצדקה להיענות לבקשה להארכת המעצר גם בהינתן התמשכות ההליכים.

19.זאת ועוד, העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום הן עבירות קשות מאוד, ואודה כי קריאתו לבדה מעוררת זעזוע ומועקה. המסוכנות העולה מהמיוחס לעורר, כטענת המדינה, מדברת בעד עצמה. למעשה, העורר אינו חולק על כך שהעבירות המיוחסות לו מקימות מסוכנות ממשית כלפי הקטינה, ואולם הוא עומד על חפותו, וטוען כי מעולם לא פגע בקטינה, אלא שימש כהורה המשמורן באופן שביקש אך להטיב עמה. מטבע הדברים, מחלוקת זו תמצא את פתרונה רק במסגרת הכרעת הדין בתיק, כאשר בשלב הנוכחי אין לנו אלא להניח, לצורך הליכי המעצר, את נכונות הנטען בכתב האישום לאור קביעת בית המשפט בהחלטת המעצר בדבר קיומן של ראיות לכאורה (ובעוצמה גבוהה). במצב הדברים האמור, השאלה הנשאלת היא אם ניתן לעת הזו לאיין את המסוכנות הקונקרטית של העורר כלפי הקטינה באמצעות חלופת מעצר הדוקה, אשר תרחיק אותו ממנה, ותימנע כל קשר ביניהם – וזאת בהנחה שבאפשרות העורר להדק את מערך הפיקוח שהוצע. כפי שציינתי לעיל, לאור נסיבותיו החריגות של התיק, והגם שהקטינה השלימה עדותה, אינני סבור כי המסוכנות הנשקפת מהעורר ניתנת לְאִיוּן הרמטי בענייננו, אף שהסיכון לשיבוש הליכי משפט פחת משמעותית, שעה שעדות הקטינה נמסרה. בנוסף, יש לקבל את טענת המדינה כי החשש מהפגיעה הפוטנציאלית במצבה הנפשי של הקטינה בעקבות שחרורו של העורר הוא שיקול משמעותי, גם אם לא בלעדי, לבחינת הבקשה להארכת מעצרו של העורר, וזאת באופן בלתי-תלוי בסטטוס עדותה.

20.ויובהר, אין חולק כי ניתן לתת משקל של ממש לחשש להשפעת שחרורו של נאשם על מצבה הנפשי של המתלוננת, קורבן העבירה, ללא תלות בשאלת ההשפעה על ההליך המשפטי המתנהל נגדו, במיוחד כאשר מדובר בקורבן עבירה שהוא גם בן משפחתו של הנאשם (ראו בש"פ 2916/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (25.1.2012); בש"פ 280/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (19.1.2020); בש"פ 4196/21 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 6 והאסמכתאות שם (21.6.2021). עם זאת, הובעה בפסיקת בית משפט זה גם הדעה כי החשש להידרדרות במצבו הנפשי של קורבן העבירה, אינה יכולה להוות לבדה עילה לאי-שחרורו של נאשם לחלופת מעצר (בש"פ 248/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (2.2.2020); בש"פ 1823/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (21.3.2021)). בענייננו, איני נדרש לנקוט עמדה בסוגיה זו, וזאת הן לאור הקושי לאיין באופן הרמטי את המסוכנות הנשקפת מהעורר, כמפורט לעיל, והן בהינתן נסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפניי, כפי שיפורט להלן.

21.ענייננו במקרה אנושי מורכב, אשר מצריך איזון עדין בין זכותו של העורר לחירות מזה, והגנה על שלומה של הקטינה מזה. ייחודיותו של המקרה שלפניי נטועה לא רק בטיבם ומשכם של המעשים השונים המיוחסים לעורר, אלא גם בסבלם ומצוקתם הנפשית של העורר מזה, ושל הקטינה מזה: מחד גיסא, העורר, שחזקת החפות עודנה עומדת לו, שוהה תקופה ממושכת במעצר, במהלכה מצבו הנפשי מתדרדר, עד כדי השמעת התבטאויות בעלות אופי אובדני, אותן ביטא בפני מספר גורמים, ואשר עליהן מעידים אנשי מקצוע; מאידך גיסא, בתו, נפגעת העבירה, נמצאת במצב מדאיג ופגיע ביותר – קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, אשר לדאבון הלב, אינה זוכה ליחס מגונן בקרב מי מבני משפחתה, ואף סובלת בעצמה מקשיים נפשיים ממשיים, והיא שרויה בחשש כבד שמא העורר יפגע בה.

22.בנסיבות חריגות וקשות אלה, דומה כי אין פתרון טוב לדילמה שנוצרה, והשאלה היא של בחירה ברעה הפחותה. לעת הזו, ובטרם הוברר אם נמצא לקטינה מקום מוגן אשר בכוחו לספק לה יציבות, ואשר במסגרתו היא חשה בטוחה, סבורני כי האיזון נוטה לטובת הותרת העורר במעצר מאחורי סורג ובריח. כך בהינתן החשש לפגיעה בקטינה – הנובע, כמובהר, הן מכך שספק אם ניתן לאיין באופן מוחלט את הסיכון לפגיעה נוספת בה, בשים לב למסוכנות העורר כלפיה, כפי שהיא עולה מכתב האישום; הן מההשפעה השלילית שעשויה להיות לשחרור העורר על מצבה הנפשי של הקטינה, באופן בלתי-תלוי בשלב בו נמצא ההליך. עם זאת, ככל שיתברר כי חל שיפור במצב הקטינה, ונמצאה לה מסגרת יציבה המתאימה לצרכיה, והמעניקה לה את התמיכה וההגנה הנחוצה לאורך זמן, ייתכן כי ניתן יהיה לשקול בשנית את תנאי מעצרו של העורר. כך, לאור הרגישות הנדרשת הן לרכיב חלוף הזמן, הן למצבו הנפשי המורכב של העורר.

23.לאור האמור, מצאתי לנכון לקבל את הבקשה הנוכחית להארכת מעצרו של העורר. בצד זאת, אבקש כי יתקבל תסקיר משלים בעניינו של העורר לקראת תום תקופת המעצר הנוכחית, אשר יבחן את אפשרות שליחתו לחלופת מעצר בהמשך, והכול בשים לב לנסיבותיהם המתפתחות של העורר מזה, ושל הקטינה מזה. כך, ניתן יהיה לבצע מעקב אחר מצבו הנפשי של העורר במעצר (וחזקה על השב"ס כי יעשה כן), כאשר יש לקוות כי במקביל, במהלך תקופה זו, תימצא לקטינה מסגרת תומכת ומגוננת, אשר תוכל לספק לה קורת גג ויציבות, כמו גם מענה לכלל צרכיה – פיזיים ונפשיים כאחד.

24.סוף דבר: הערר נדחה והבקשה להארכת המעצר מתקבלת, כך שמעצרו של העורר יוארך ב-90 ימים, החל מיום 10.2.2024 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 37576-11-22 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם. שירות המבחן מתבקש לערוך תסקיר משלים בעניינו של העורר, אשר יבחן את האפשרות להשמתו בחלופת מעצר, בשים לב, בין השאר, למצבה העדכני של הקטינה, וזאת עד ליום ג', 30.4.2024.