בש"פ 6079/07 דוד דיין נ. מדינת ישראל

כנגד העורר ונאשם נוסף הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת

(ת.פ 1897/07) המייחס לו שתי עבירות של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); 2 עבירות של הסגת גבול כדי לעבור עבירה, לפי סעיף 447(א)(1); שתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1); שתי עבירות של הסתייעות ברכב לביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961; וכן עבירה של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק. כתב האישום כולל שני אישומים. לפי הנטען בכתב האישום גנב העורר, ביחד עם הנאשם הנוסף, שתי מיכליות אשר מועדות להובלת דגים. שוויה של המיכלית אשר נגנבה ביום 18.5.07 הינו 150,000 דולר ושוויה של המיכלית שנגנבה ביום 29.5.07 הינו 120,000 דולר.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים כנגדו. ביום 21.6.07 קיבל בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט כ' רוטפלד-האפט ) את הבקשה. בית המשפט קבע שישנן ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר וכי על אף העובדה שעבירות רכוש אינן מקימות עילת מעצר סטטוטורית, קיימת במקרה זה עילת מעצר הנלמדת מחומרת העבירות, תחכומן וההכנה המוקדמת הדרושה להן וכן מעברו הפלילי של העורר. עוד חשוב לציין כי הנאשם השני בתיק שוחרר, בהסכמת המשיבה, למעצר בית בתנאים מגבילים. בית המשפט קובע כי ההבחנה בין שני הנאשמים מקורה בהבדל בעברם הפלילי, כאשר לנאשם השני ישנה הרשעה אחת בלבד.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בנצרת.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' מוניץ ) דחה את הערר. בית המשפט דחה את טענת האפליה שהעלה העורר בהתייחסו להבדל בעבר הפלילי שלו לעומת שותפו לכתב האישום. בנוסף, קבע בית המשפט שמאופן ביצוע העבירות ניתן ללמוד על מסוכנותו של העורר אשר מקימה עילת מעצר כנגדו.

מכאן הערר שבפניי. העורר טוען ששגה בית המשפט המחוזי בכך שלא בחן את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר ולא הזמין תסקיר בעניינו מטעם שירות המבחן. עוד טוען העורר כי עבירות הרכוש המיוחסות לו אינן מקימות עילת מעצר היות ולא עומד כנגדו מאסר על תנאי ועבירת הרכוש האחרונה שביצע הינה מלפני כ-9 שנים. לבסוף, טוען העורר כי שגה בית המשפט בכך שהבחין בינו לבין הנאשם השני בתיק היות ואין כל שוני ביניהם מבחינת המעשים המיוחסים להם ועברו הפלילי אינו מכביד באופן אשר יצדיק את ההבחנה ביניהם.

מנגד, סומכת המשיבה את ידה על החלטותיהן של הערכאות הקודמות, הן בעניין קיומה של עילת מעצר והן בעניין ההבחנה בין שני הנאשמים.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

העבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות חמורות, אשר כפי שציין בית משפט השלום הפכו ל"מכת מדינה" של ממש. מדובר בעבירות אשר הצריכו הכנה ותכנון מוקדם ולכן הן מקימות עילת מעצר של מסוכנות (ראו בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4)268). טענתו של העורר בנוגע להבחנה בינו לבין הנאשם השני בתיק, אף היא דינה להדחות. בית משפט השלום נימק את ההבחנה בעברו הפלילי של העורר אשר הינו מכביד ביותר לעומת עברו של הנאשם השני. נימוק זה הינו נימוק מקובל אשר מצדיק את ההבחנה ביניהם. בנסיבות אלו לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה לעצור את העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינו.

אשר על כן, דין הערר להדחות.