בש"פ 6092/01 בן שמואל עדי נ. מדינת ישראל

1.ביום 15.11.00 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה במהירות מעל המותר וגרימת חבלה של ממש בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה, ונהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה של ממש בניגוד לסעיפים 62(2) ו38-(3) לפקודת התעבורה. על פי הנטען בכתב האישום ביום 19.9.00 שעה 5:35 לערך, נהג העורר ברחוב לה-גארדיה מכיוון מזרח לכיוון מערב. אותה עת חצה את הכביש הולך רגל, יליד 1933. הנאשם לא שם לב לדרך ולא איפשר להולך הרגל להשלים חציית הכביש בבטחה, התקרב אליו ופגע בו. כתוצאה מהתאונה נחבל הולך הרגל בראשו חבלה של ממש, והפך ל"צמח". הולך הרגל הספיק לחצות כ5.30- מטר עד הפגיעה כשהוא גלוי לעיני הנאשם. הנאשם נהג במהירות 61.05 קמ"ש לפחות בעת הבלימה על פי סימני הבלימה כשהמהירות המותרת במקום הינה 50 קמ"ש.

2.ביום 20.9.00 פסל קצין המשטרה מכוח סמכותו לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א1961- את רשיונו של המבקש ל60- יום.

3.ביום 5.12.00 בית משפט קמא (השופט ויטלסון) הורה לפסול את רשיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים ואף מעבר ל6- חודשים המנויים בסעיף 50(ב) לפקודת התעבורה, התשכ"א1961-. ביום 18.6.01 דחה בית משפט קמא (השופט ויטלסון) את הבקשה לעיון חוזר לבטל את ההחלטה להארכת פסילה עד לתום ההליכים. ביום 22.7.01 דחה בית המשפט המחוזי (ס' הנשיא, א' אבן-ארי) את הערר. על החלטה זו מוגש הערר שבפני.

4.לא היה מקום להעלות טענות נגד התשתית הראייתית במסגרת ערר על דחיית בקשה לעיון חוזר . על ההחלטה המקורית מיום 5.12.00 לא הוגש ערר. בבחינת למעלה מהצורך עיינתי בתיק החקירה ונראה שקיימות ראיות לכאורה. על פי חישובי הבוחן, לו נהג העורר במהירות מותרת, היתה התאונה נמנעת. עיון בחישובי הבוחן מעלה, לכאורה, שהובא על ידו בחשבון שהולך הרגל חצה מאחורי משאית אשפה. במסגרת הדיונית של עיון חוזר לא היה גם מקום לטעון שהעורר איננו מסוכן. נסיבות התאונה מצביעות לכאורה על מסוכנות. העורר שהוא נהג חדש לא הספיק ל"צבור" ותק של נהיגה ללא הרשעות, ותק שיש בו לעתים כדי לערער את חזקת מסוכנות שמעוררת נסיבות תאונה ספציפית.

5.הנסיבה החדשה הממשית הקיימת בענייננו, נסיבה המצדיקה, כעיקרון בחינת ההחלטה המקורית בענין הפסילה מחדש במסגרת עיון חוזר, הינה חלוף הזמן. התאונה אירעה ב19.9.00-. התיק קבוע לשמיעת ראיות רק ב13.11.01-. מכאן שעד לבירור המשפט יהיה העורר פסול כ14- חודשים.

6.נראה לי כי האיזון הנכון בין מסוכנותו הלכאורית של העורר לבין משך הזמן הממושך של הפסילה יהיה בהגבלת זמן הפסילה (השוו בש"פ 7647/00, בשארה חינוואי נ' מ" י, פ"ד נד(4) 812). לא פסילה עד בלי קץ ובלי גבול, אלא פסילה שאורכה נתון לביקורת שיפוטית.

אני קוצבת את זמן הפסילה כך שתפקע ביום 15.1.02 או עם מתן פסק הדין, לפי המוקדם. תוכן החלטתי זו יובא לידיעת השופט ויטלסון בפניו נשמע התיק.

7.עם זאת, וכיוון שידענו שלעתים משפטים נדחים ואינם מסתיימים בגינם של נאשמים, ומתוך שידענו עוד שלעתים לאחר שמיעת הראיות או מקצתן דרגת המסוכנות נראית אחרת מאשר על פני הראיות לכאורה, קובעת אני שהפסילה תפקע כאמור אלא אם תוארך בהחלטה נוספת של בית משפט השלום. אם תובא בקשה כזו לבית משפט השלום ואם יראה לטוב מלפניו להאריך את הפסילה, הוא יעשה כן תוך קביעת תקופה קצובה לפסילה, ולא בדרך של קביעת פסילה "עד למתן החלטה אחרת".