בש"פ 6113/15 מדינת ישראל נ. עבד אל חכים שביר

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על החלטתו מיום 6.9.2015 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ביתן ) בת"פ 35009-01-15, בגדרה שונו תנאי השחרור של המשיב, המצוי בחלופת מעצר, בדרך של ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ, כך שיוכל לחזור למקום מושבו הקבוע ברצועת עזה.

רקע

1.

על-פי כתב האישום מיום 18.1.2015, המשיב, בעל עסק לאספקת מוצרי חשמל, סיפק לארגון החמא"ס כבלי תקשורת, בסוברו כי הם נועדו לשמש להכנת מטעני חבלה. בנוסף, בעת שהותו לרגל עסקיו בישראל, רכש המשיב אלקטרודות וכבלי פלדה, מוצרים שכניסתם לרצועת עזה נמצאת בפיקוח. המשיב הסתיר את האלקטרודות והכבלים בין ארגזים של מוצרי חשמל שהועברו לעזה, במטרה להכשיל את המאבטחים הממונים על בדיקת הסחורות המוכנסות במעבר "כרם שלום". נוכח האמור יוחסו למשיב העבירות הבאות: שתי עבירות של מתן שרות להתאחדות בלתי מותרת לפי סעיף 85(1)(ג) לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 (להלן: התקנות ); עבירה של ניסיון למתן שרות להתאחדות בלתי מותרת לפי הסעיף הנ"ל; עבירה של קשירת קשר לעוון לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של הפרעה לעובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין ועבירה של ניסיון להפרעה לעובד ציבור.

2.

ביום 1.1.2015 נעצר המשיב, בהמשך הוארך מעצרו עד לתום ההליכים, אך בסופו של דבר הוא שוחרר לחלופת מעצר בפיקוח, ולאחר שהופקדו ערבויות כספיות. יצוין, כי ענין מעצרו של המשיב נדון גם בבית משפט זה במסגרת בש"פ 1780/15 שביר נ' מדינת ישראל

(23.3.2015).

ביום 6.9.2015 ניתנה הכרעת דין בעניינו של המשיב, במסגרתה זוכה ממרבית העבירות שיוחסו לו והורשע בעבירות של קשירת קשר לעוון ושל ניסיון להפרעה לעובד ציבור. נוכח זיכוי זה ולבקשת המשיב הורה בית המשפט המחוזי, כי יבוטל עיכוב יציאת המשיב מהארץ שניתן כחלק מתנאי השחרור שנקבעו במסגרת הליך המעצר עד לתום ההליכים. בית המשפט הבהיר, כי יתר תנאי השחרור יעמדו בעינם וקבע את מועד הטיעונים לעונש ליום 21.9.2015. החלטה זו ניתנה, בין היתר, לרקע טענת המשיב לפיה פרק הזמן בו שהה במעצר יכול שיימצא ארוך מהעונש שניתן יהיה לגזור עליו, בהתחשב בעבירות בהן הורשע. עם זאת, בית משפט קמא נעתר לבקשתה של העוררת להאריך את תוקף עיכוב היציאה עד ליום 7.9.2015 בשעה 11:00. בקשה להארכה נוספת של עיכוב היציאה מן הארץ, שהגישה העוררת ביום 7.9.2015, נדחתה על-ידי בית משפט קמא באותו יום.

מכאן הערר.

3.

העוררת מבקשת, כי ייוותרו על כנם תנאי השחרור בהם היה המשיב נתון ובכללם צו עיכוב היציאה מן הארץ, זאת עד מועד מתן גזר הדין בתיק הפלילי המתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. ביסוד הערר מצויה עמדת העוררת לפיה בדעתה להגיש ערעור על הכרעת הדין המזכה שניתנה בעניינו של המשיב (במהלך הדיון בערר נמסרה הודעה כי אכן התקבלה החלטה על הכוונה להגיש ערעור). העוררת מדגישה, כי הבקשה דנא מתייחסת לפרק הזמן שעד למתן גזר הדין, שכן מיד לאחר מתן גזר הדין העוררת תבקש את הארכת תנאי השחרור, או קביעת תנאי שחרור, במסגרת הוראות הדין הרלוונטיות ובהן הוראת סעיף 63 לחוק המעצרים. עוד נטען, כי אין בכוונת העוררת לנצל את מלוא התקופה להגשת הערעור והיא תפעל לזירוז הגשתו.

כאמור, בהכרעת הדין זוכה המשיב מהעבירות העיקריות שיוחסו לו, וזאת, בין היתר, על יסוד ניתוח משפטי שערך בית המשפט המחוזי של העבירה לפי סעיף 85(1)(ג) לתקנות, שבגדרו נקבע כי מכירת כבלי חשמל על ידי המשיב לחמאס אינה עולה כדי ביצוע העבירה האמורה. בית המשפט ציין, כי קביעתו האמורה מבוססת על פרשנותו להוראת הסעיף הנ"ל, בהעדר הלכה מחייבת ובהעדר פסיקה אשר דנה ישירות בסוגיה. עוד קבע בית משפט קמא, כי בכל מקרה אין דיני העונשין של מדינת ישראל חלים על מעשיו של המשיב, אשר לא התכוון לפגוע בביטחון המדינה.

אכן, מדובר בסוגיות שיכולות להיות לגביהן דעות שונות, ומבלי לחוות דעה לגופם של דברים, די אם ייאמר לעת הזו כי מדובר בסוגיות הראויות לבחינתה של ערכאת הערעור ובוודאי שאין לומר על ערעור שכזה, ככל שיוגש, שהוא ערעור סרק.

נוכח האמור, מבקשת העוררת כי יתאפשר לה למצות את זכות הערעור הנתונה לה באופן שההליך לא יהפוך לתאורטי, מה שעשוי להתרחש אם יתאפשר למשיב לצאת את גבולות המדינה ולשוב לעזה, ואז לא ניתן יהיה להבטיח את התייצבותו בפני ערכאת הערעור.

4.

המשיב מתנגד נחרצות לבקשה. הוא מדגיש, כי עד כה התייצב לכל הדיונים, ואף אם בפרק זמן זה או אחר לא עמד בתוקפו צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו, הוא לא ניצל זאת. המשיב טוען, כי יש לו אינטרס מובהק להתייצב למשפטו, נוכח העובדה כי עובר לתחילת ההליכים, הוא החזיק ברישיון להיכנס לישראל ולסחור בה ופרנסתו תלויה בכך. עוד מפנה המשיב לערבויות הכספיות שבכל מקרה תמשכנה לעמוד בעינן. המשיב מציין, כי מרכז חייו הוא ברצועת עזה ושהותו במסגרת חלופת המעצר שנקבעה לו קשה עליו, במיוחד נוכח הניתוק ממשפחתו ומעסקיו. לטענת המשיב, סיכויי הערעור שאמור להיות מוגש על ידי העוררת אינם רבים בהתחשב בכך שבית המשפט המחוזי נתן אמון מלא במשיב וקבע, כקביעה עובדתית, שלא היה בכוונתו לפגוע בביטחון המדינה, מה שמהווה הגנה במסגרת הוראת סעיף 85(1)(ג) לתקנות.

למשיב טענות קשות כלפי העוררת בכל הנוגע לאופן שבו טופל עניינו-שלו, במובחן מעניינם של מי שהואשמו בעבירות דומות, וזכו, על פי הטענה, ליחס שונה, שכלל הסדרי טיעון מקלים. המשיב טוען עוד, כי לאחר שבית המשפט המחוזי ביטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ, פעלה העוררת נמרצות, ובדרכים שאינן ראויות, על מנת לנסות לחייבו להישאר בישראל. בגדר כך הוא זומן למסור עדות מוקדמת בהליך אחר בתזמון מעורר חשד וננקטו צעדים שונים כדי להבטיח עיכוב יציאתו לצורך כך. לענין זה יצוין, כי איני סבור שיש מקום להתייחס לטענות אלו במסגרת הערר דנא, בגדרו תיבחן אך השאלה האם יש מקום להותיר על כנו את צו עיכוב יציאת המשיב מן הארץ עד לסיום ההליך הפלילי בגדרו הועמד לדין.

דיון והכרעה

5.

בעיינו של המשיב נוצר מצב מעט חריג, שבגדרו מתבקש בית המשפט לשקול האם יש מקום להותיר בעינם תנאי שחרור ובהם צו עיכוב יציאה מן הארץ, לאחר שהערכאה הדיונית זיכתה את המשיב מהעבירות העיקריות שיוחסו לו, וכשמשפטו טרם הסתיים. אכן, המסגרת הפורמלית לבירור שאלה זו היא ערר על קביעת תנאי שחרור. בית המשפט המחוזי סבר, כי נוכח הזיכוי האמור אין עוד צורך להכביד על המשיב ולמנוע יציאתו מהארץ, בהתחשב בכך שמרכז חייו הוא ברצועת עזה. נראה, כי בית המשפט כלל בשיקוליו גם את העובדה שהמשיב היה עצור במשך כשבעה חודשים ואת טווח הענישה שהוא צפוי לה בהתחשב בעבירות בהן הורשע (ההחלטה לא כללה הנמקה מפורשת).

ואולם, כפי שפורט לעיל, זיכויו של המשיב מבוסס על ניתוח משפטי ראשוני של מצב הדברים, בהתחשב בסיטואציה העובדתית המיוחדת של פעילות מסחרית הנעשית ברצועת עזה בה שולט ארגון החמאס, וכאשר בגדר אותה פעילות מסחרית מסופקים מוצרים לחמאס וניתנים לו שירותים, ולאופן בו תיושמנה הוראות סעיף 85(1)(ג) לתקנות ולרקע הוראות חוק העונשין, שעניינן תחולת דיני העונשין של מדינת ישראל על מעשים שנעשו מחוץ למדינה ושיש בהם כדי לפגוע בביטחונה. כאמור, מדובר בנושא שקיימת הצדקה מלאה להביאו לבחינה בפני ערכאת הערעור, מבלי שיש בכך משום הבעת דעה לגופם של דברים.

אכן, המשיב אינו תושב ישראל ואין ספק כי שהותו בתחום המדינה מכבידה עליו, בהיותו מנותק ממשפחתו ומעסקיו. איני מקל בכך ראש. ואולם, הבקשה דנא מתייחסת לפרק זמן קצר ביותר עד לסיום ההליך המשפטי, כאשר מועד הטיעון לעונש נקבע ליום 21.9.2015, וככל שתוגשנה בקשות מתאימות, יתכן ובית המשפט אף ייאות להקדימו. לאחר סיום ההליך ומתן גזר הדין יעמדו לרשות העוררת ההליכים הקבועים בחוק בכל הנוגע להארכת תוקפם של תנאי השחרור והנושא ייבחן פעם נוספת, בין היתר לרקע סיכויי הערעור, שניתן יהיה לבחון אותם על-פי כתב הערעור כפי שיוגש בפועל. לעת הזו יש להותיר בעינם את תנאי השחרור במלואם, שכן אחרת קיימת אפשרות שהעוררת לא תוכל למצות את זכות הערעור המסורה לה. גם אם אניח שלמשיב יש אינטרס לשתף פעולה עם ההליך המשפטי נגדו, נוכח אופי עסקיו, אין להקל ראש באפשרות שיציאתו לעזה היא בבחינת מהלך חד כיווני, בין היתר כיוון שקשה לצפות האם המשיב יוכל להמשיך ולהחזיק ברישיונות השונים שהיו בידיו עובר לתחילת ההליכים נגדו נוכח הרשעתו.

6.

בנסיבות אלה ראיתי לנכון לקבל את הערר ולקבוע כי כל תנאי השחרור שנקבעו כאשר שוחרר המשיב ממעצר עד תום ההליכים (החלטת כב' השופט נ' אבו טהה מיום 16.7.2015 במ"ת 35042-01-15), ובהם עיכוב יציאתו מן הארץ, ייעמדו בעינם עד למועד מתן גזר הדין בעניינו.