בש"פ 614/98 מדינת ישראל נ. אלי יריב

המשיב הועמד לדין בגין ארבע עבירות של גניבה על-ידי מורשה. לפי כתב האישום, מייחסת לו התביעה גניבה של סכומים ניכרים מכספי לקוחות שהופקדו בנאמנות במשרד עורכי הדין בו עבד.

לאחר ביצוע העבירות המיוחסות לו הסתלק המשיב מן הארץ בדרך לא חוקית ונעצר עם שובו, כעבור שנתיים.

בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי דנו מספר פעמים בשאלת מעצרו של המשיב, ונוכח החשש כי הוא עלול להסתלק מן הארץ קבעו כי קיימת עילת מעצר, אולם ניתן להסתפק בערובה. סכום הערבות הועמד תחילה על הפקדה בסך 50,000 ש"ח וכן ערבות עצמית וערבות צד ג'. המשיב ביקש להפחית מסכום ההפקדה בשל העדר אמצעים כספיים ובסופו של דבר הועמד הסכום להפקדה במזומנים על מחצית, בסך 25,000 ש"ח. כיוון שהמשיב לא הפקיד את הסכום הנדרש הוא נשאר במעצר במהלך ניהול משפטו.

חלפו תשעה חודשים מאז נעצר המשיב, ומכאן בקשת המדינה להאריך את מעצרו בתשעים ימים, החל מיום 1.2.98, בכפוף לכך שיוכל להשתחרר אם יעמוד בתנאי השחרור אשר נקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

במשפטו של המשיב הסתיימה הבאת ראיות התביעה ושמיעת ראיות ההגנה נקבעה לשבוע הבא, ביום 4.2.98.

המשיב חזר בפני על הטענה כי אין בידו להפקיד סכום כספי כערובה, וכי משפטו עוד עלול להתמשך, וביקש להשתחרר.

אכן, משסבר בית משפט כי ניתן לשחרר נאשם בערובה, ראוי הוא כי יקבע תנאים אשר הנאשם יכול לעמוד בהם. עם זאת, על בית המשפט לבחון היטב כי תנאים אלה יבטיחו את השגת תכלית המעצר. התנאי המתייחס להפקדת כסף במזומן מיועד בדרך כלל ובעיקר להבטיח מפני המלטות מן הדין. הסכום שנקבע לשם הבטחה מפני סיכון זה, צריך שיעמוד ביחס ליכולתו של הנאשם, אך שלא יהיה בו משום פיתוי לוותר על הפיקדון ולהימלט מן הדין (ראו גם דברי בבש"פ 2413/96 צייף נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ובבש"פ 2420/97 רומנובסקי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); כן ראו דברי השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 7650/95 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). סעיף 46 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, המנחה את בית המשפט ביחס לשיקולים בקביעת הערבות, מחייב שמירה על איזון כאמור בין יכולתו של הנאשם לעמוד בתנאי הערובה ובין הצורך להשיג את תכליתה של הערובה.

בענייננו, קיים חשש ממשי ומבוסס כי המשיב יימלט ממשפטו, ולפיכך נדרשת ערבות ממשית להבטחת התייצבותו להמשך המשפט. משפטו של המשיב עומד בפני סיום, ולכל היותר נדרשת קביעת מועד לישיבה אחת נוספת. מן הראוי כי מועד זה, אם יידרש, ייקבע בהקדם.

בנסיבות אלה, אני נעתרת לבקשה להארכת המעצר, עם מתן אפשרות למשיב להשתחרר בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בהחלטתו מיום 3.11.97. עם זאת, אינני סבורה כי יש הצדקה להאריך את המעצר לתקופה המבוקשת, ולפיכך, הארכה זו ניתנת למשך 60 ימים, החל מיום 1.2.98.