בש"פ 6170/98 ויקטור מושייב נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום (ת.פ. 247/98), לפיו מיוחסות לו ולנאשם נוסף, אליהו שמשונוב (להלן: שמשונוב), עבירות של שוד מזוין, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע, אותן בצעו השניים יחד עם קטין, שרון מנשרוב (להלן: מנשרוב), נגדו מתנהלים ההליכים בנפרד. עוד מיוחסות לעורר - לבדו - בכתב האישום, עבירות של תקיפה וחבלה במזיד ברכב, שבוצעו בהזדמנות אחרת.

כמפורט בכתב האישום, השוד בוצע באלימות גסה: שניים מבין השלושה, תקפו את קרבנם, הפילוהו ארצה ובסכין חתכו את חגורת הבטן שבה החזיק את כספו וגנבו ממנו 500 דולרים ו- 2,200 ש"ח; כאשר השלישי נוכח במקום, כאחד מן החבורה. עקב נפילתו, נגרמה למתלונן חבלה חמורה בברכו; והוא נותח ובוצע קיבוע בשבר מרוסק שנתגלה שם.

העבירות המיוחסות לעורר לבדו נעוצות בהתנהגות אלימה ומתפרעת שגילה כלפי נהג מונית, שביקש ממנו ומחבריו שנסעו עמו במונית לרדת ממנה לאחר שחשש שישדדוהו.

2.עם הגשת כתב האישום, נתבקש מעצרם של השלשה עד תום ההליכים. תחילה התקיים דיון בבקשה בעניינו של מנשרוב הקטין. הבקשה נתקבלה ובית המשפט הורה על מעצרו. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה. בטרם הוחלט בערר, התקיים דיון בבקשה בעניינם של העורר ושמשונוב; ובהסכמת הצדדים הורה בית המשפט על החזקתם במעצר, בכפוף לזכותם לבקש דיון חוזר בעניינם לאחר מתן ההחלטה בערר שהגיש מנשרוב.

עררו של מנשרוב לבית משפט זה התקבל, והוא שוחרר בערובה (בש"פ 4206/98). לנוכח שחרורו של מנשרוב בערובה, הגישו העורר ושמשונוב בקשה לעיון חוזר. בית המשפט המחוזי החליט לשחרר את שמשונוב בערובה ל"מעצר בית"; ואילו לגבי העורר הורה על מעצר עד תום ההליכים. טענתו העקרית של ב"כ העורר היא כי בית המשפט לא שמר על כלל השויון בין שלושת הנאשמים; וכי ההחלטה בעניינו של מרשו לוקה באפליה פסולה.

את שחרורו בערובה של מנשרוב - לאחר לבטים לא מועטים - נימק בית המשפט בגילו הצעיר (תלמיד כיתה י' בבית ספר מקצועי) ובכך "שביצע את אשר מיוחס לו, בחבורה ותחת השפעה הדדית שלילית האופיינית לחבורה מסוג זה". ההחלטה לשחרר את שמשונוב באה על רקע שחרורו של מנשרוב, מן הטעם ש"עברו אינו כבד כלל [בהשוואה לזה של העורר - י.ק.] ומעורבותו בשוד היתה שולית"; ועל כן אין מקום להפלות בינו לבין מנשרוב.

מאידך גיסא, מצא בית המשפט המחוזי, כי נתוניו של העורר מצדיקים להתייחס אליו אחרת: ראשית - עברו מכביד ביחס לעברם של שני האחרים; שנית - הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום כאשר היה משוחרר ברשיון; ושלישית - התנהגותו בשתי הפרשיות נושא כתב האישום מלמדת על כך, שהאלימות היא אורח חיים עבורו.

3.ב"כ העורר טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בסוברו כי חלקו של שמשונוב "שולי" לעומת חלקו של העורר. טיעוני הצדדים בהקשר זה, אכן מותירים עניין זה שנוי במחלוקת: העורר טוען כי לא היה כלל במקום ולא השתתף בשוד; ומכל מקום, על פי התיאור שמסר המתלונן, הוא לא נמנה על השניים שתקפו אותו.

ברם, גם אם יושמט גורם זה מבין הגורמים שהניעו את בית המשפט המחוזי להבחין בין שמשונוב לעורר, עדיין יש, לדעתי, בשני הגורמים האחרים כדי להצדיק הבחנה ביניהם. עברו של העורר אכן מכביד ביותר ויש בו כדי לתמוך בטענה שהוא סיגל לעצמו את האלימות כנוהג שבשיגרה; והעובדה כי נטל חלק בביצוע שוד אלים מיד לאחר שיחרורו ברשיון מריצוי עונש מאסר בשל סידרת מעשי גניבה - כאשר מתן הרשיון היה נעוץ בחרטה והבטחה שלא לחזור לסורו - מהווה, כשלעצמה, גורם מבדיל רב משקל בינו לבין שמשונוב.

במצב דברים זה, לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי והערר נדחה.