בש"פ 6175/03 אברהים נגנגיה נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ח' פיזם), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.נגד העורר ושניים אחרים הוגש כתב אישום הכולל ארבעה אישומים שעניינם סחר בלתי חוקי בנשק. באישום השני, שחלקו מתייחס לעורר, נטען כי העורר מסר אקדח לאחיו, סלאח נגנגיה, הנאשם הראשון בפרשה (להלן: סלאח ) כדי שימכור אותו למי שהתברר מאוחר יותר כי הינו סוכן משטרתי. בעקבות מעשיו אלה מיוחסת לעורר עבירה של קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן: החוק ), וכן עבירות בנשק, לפי סעיף 144(א) רישא לחוק, ולפי סעיף 144(ב2) לחוק.

3.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של כל הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. סלאח הסכים למעצרו, והדיון בעניינו של נאשם נוסף בפרשה נדחה. לפיכך, התמקד הדיון בעניינו של העורר. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, אשר זוהה על ידי קונה הנשק, שהינו, כאמור, סוכן משטרתי, במסדר זיהוי בתמונות. בית המשפט אף דחה את טענת העורר כי אין ראיות בתיק בדבר היותו של האקדח שנמסר כלי ירייה, וקבע כי אין צורך בראיה כזו. עוד קבע בית המשפט כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים חזקת מסוכנות, אשר לא הופרכה, וכי בנסיבות המקרה דנן אין מקום להורות על חלופת מעצר.

4.על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. העורר טוען כי זיהויו בידי הסוכן המשטרתי נערך כשלושה שבועות לאחר המועד הנטען לביצוע העבירה. כמו כן, שב העורר וטוען כי אין כל ראיה לכך שהכלי שהוצג לסוכן הוא כלי ירייה, וכי ייתכן שמדובר באקדח צעצוע. העורר מציין עוד כי עברו הפלילי אינו מכביד, וכי ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופה מתאימה.

5.לאחר שבחנתי את חומר הראיות שנאסף בתיק זה, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר. העורר זוהה על ידי הסוכן המשטרתי כמי שהיה בזירת האירועים המתוארים באישום השני, הן בשלב שבו בוצעה העסקה הנוגעת לאקדח הראשון, הנזכר בסעיף 2 לאותו אישום, והן בשלב שבו התנהל המשא ומתן בין הסוכן המשטרתי ובין סאלח בקשר לאקדח הנוסף הנזכר בסעיפים 4 ו-5 לאישום. אכן, המעשים הפליליים המיוחסים לעורר הם אלה המתוארים בסעיפים 4 ו-5 לאישום השני. יחד עם זאת, נוכחותו של העורר, שזוהה על ידי הסוכן המשטרתי, כאמור, בזירה, לאורך כל האירועים המתוארים באישום השני, תומכת בראיות המיוחסות לו ומחזקת אותן. זאת ועוד, זירת ההתרחשות המתוארת באותו אישום סמוכה לביתם של סאלח והעורר בג'אסר א-זרקה, והעורר זוהה על ידי הסוכן המשטרתי כמי שהלך אל הבית וחזר ממנו, לאחר שדובר בין סאלח ובין השוטר הסמוי על מכירת אקדח נוסף. כמו-כן, והוא עיקר- הסוכן המשטרתי וכן השוטר הסמוי העידו כי לאחר שחזר מכיוון הבית, מסר מי שזוהה על ידי הסוכן כעורר דבר מה לסלאח, ולאחר מכן בא סאלח אל הרכב בו ישבו הסוכן המשטרתי והשוטר הסמוי, והציע להם את האקדח הנוסף לקניה.

אשר לטענת בא-כוח העורר, לפיה אין ראיה כלשהי לכך שמדובר בכלי נשק. אכן, להבדיל מן האקדח הנזכר בסעיף 2 לאישום השני, לגבי האקדח הנוגע לעבירות המיוחסות לעורר, לא הושלמה העסקה והאקדח לא נתפס. יחד עם זאת, ההודעה שמסר השוטר הסמוי ובה הוא מתאר את הבדיקה שערך לאקדח הנוסף, לרבות בדיקת המחסנית שהייתה בו, דריכתו ובדיקת הקנה, יש בה אחיזה ממשית לכך שהאקדח שהוצג לסוכן המשטרתי ולשוטר הסמוי הינו כלי ירייה.

הראיות המפורטות לעיל, כשהן מצטרפות לזיהויו של העורר על ידי הסוכן המשטרתי במסדר תמונות וכן בזיהוי ספונטאני למחרת היום, כל אלה מניחים תשתית ראייתית לכאורית ברמה מספקת לצורך המעצר. חיזוק ממשי למסקנה בדבר דיותן של הראיות לכאורה ניתן למצוא בעובדה שהעורר בחר לשתוק לכל אורך החקירה וכבר נפסק כי שתיקתו של נאשם במהלך החקירה, מקום שהנסיבות קוראות למתן הסבר מפיו, תומכת בגרסת התביעה, ככל שבשלב המעצר עסקינן (ראו בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

קביעותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע למסוכנותו של העורר ולכך שאין מקום להסתפק בחלופת מעצר במקרה הנדון, אף הן מקובלות עליי ולא מצאתי טעם מבורר המצדיק התערבות בקביעות אלה.

הערר נדחה.