בש"פ 1250/99 אבי גבאי נ. מדינת ישראל

ערר זה מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק ב"ש 90096/99, מפי השופט ע' דוויק, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 40020/99.

1.כנגד העורר הוגש ביום 13.1.99 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס לו שני אישומים נפרדים, בשתי פרשיות של סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. האישום הראשון מגולל פרשיה ממושכת של סחיטה באיומים מהבעלים של מסעדת "דן מסמיה" (להלן: "המתלונן 1"), אשר תחילתה במחצית הראשונה של שנת 1997. תכליתה של הסחיטה, על פי הנטען, הייתה קבלת כספים מהמתלונן 1 ואילוצו להעביר את המסעדה לרשות העורר. באמצעות האיומים - במילים ובהתנהגות - לפגוע בגופו, ברכושו ובפרנסתו של המתלונן 1, הטיל העורר אימה על המתלונן והניעו למסור כספים בסך כולל של כ- 24,000 ש"ח ו- 2,000 דולר של ארה"ב.

2.על פי הנטען באישום השני, הכיר העורר בחודש ספטמבר 1998 את הבעלים של חברה שעסקה במכירת ירקות ופירות בשוק הסיטונאי בתל-אביב ובקריית מלאכי (להלן: "המתלונן 2"). החל מחודש אוקטובר 1998 הניע העורר את המתלונן 2, באמצעות איומים על חייו ועל חיי בנו, להיכנס עמו לשותפות (באמצעות אדם שלישי מטעמו של העורר, להלן: "השותף") ולמסור לידיו את הכספים שנכנסו לחברה. לפי הנטען, העורר השתלט, באמצעות איומים, על החברה והביא את המתלונן 2 להקמת חברה פיקטיבית.

3.עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. השופט ע' דוויק דן בבקשה והחליט על מעצרו של העורר. השופט בחן את הראיות והגיע לכלל דעה כי קיימות ראיות לכאורה על פיהן בוצעו במקרים הנדונים מעשים של סחיטה באיומים. באשר לאישום הראשון, המתלונן 1 פירט בעדותו את הדרישות החוזרות ונשנות למסור כסף לעורר, את העובדה שמסעדתו הוצתה, רכבו הוצת ושכנו נורה, ואת הפחד שהיה לו מפני העורר. בית המשפט העיר כי על פני הדברים למתלונן לא הייתה סיבה להזרים כספים לעורר והעובדה שעשה כן תומכת במסקנה שהיה נתון לפחד ולאימה. גרסתו של המתלונן 1 נתמכה בהודעות נוספות: אחד מעובדי המסעדה העיד שידע על כך שהמתלונן היה משלם "דמי חסות" לשלוחיו של העורר; בעל חברת אבטחה העיד כי המתלונן שכר את שירותיו לשם אבטחתו מפני העורר.

4.העורר לא מסר גירסה כלשהי וסירב להשיב לשאלות השוטרים. בא-כוחו העלה אפשרות שכלל לא מדובר בסחיטה, אלא בשורה של מעשי חסד שעשה המתלונן עם המשיב. בית המשפט דחה בשלב זה את גירסת הסניגור.

5.בית המשפט קמא מצא כי קיימת גם תשתית ראייתית לכאורה לאישום השני, המתבססת על הודעותיו של מתלונן 2 ושל בנו. השניים העידו על איומים ישירים שהופנו כלפיהם ועל כך שהעורר השתלט על העסק שלהם בניגוד לרצונם, ורוקן את קופת העסק מדי יום. שני

המתלוננים סיפרו כי הסכימו להקמת השותפות החדשה ואיפשרו לעורר לרוקן את קופת העסק מפני שפחדו ממנו. עדויות אלה נתמכות בהודעת בתו של המתלונן 2, אשר העידה כי ידעה מפי אחיה על כך שקיבל איומים מן העורר. תמיכה נוספת היא הודעת פקידת החשבונות בעסק, שסיפרה כי אחרי כינון השותפות נעלמו כל המסמכים המתעדים את תנועת הכספים בעסק. בית המשפט ציין עוד כי "השותף" שנכנס לעסק מטעמו של העורר לא ידע לומר במשטרה מדוע ירצה המתלונן להכניס שותפים אשר אינם נושאים בהוצאות העסק, אך מקבלים 50% מהרווחים.

6.גם לגבי הפרשה השניה מילא העורר פיו מים ולא מסר גירסה ממשית. בא-כוחו טען כי מדובר בהתקשרות עסקית בין המשיב לבין המתלונן. בית המשפט קמא דחה גירסה זו בשל התרשמותו כי לא מדובר בהתקשרות עסקית, שלא עלתה יפה, אלא במהלך של השתלטות על עסק פועל והוצאת כספים מתוכו, הכל אגב איומים, עד לקריסת העסק.

7.בית המשפט קמא פסק כי העבירה של סחיטה באיומים מקימה עילת מעצר שיסודה מסוכנות לבטחון הציבור. אין מדובר, לשיטתו, בעבירת רכוש "רגילה", אלא בעבירה בעלת חומרה מיוחדת שמן הראוי לראות בה עבירה המסכנת את בטחון הציבור. בית המשפט למד על מסוכנותו של העורר גם מנתוניו האישיים. מדובר באדם בעל עבר פלילי מכביד ביותר, הכולל בין היתר עבירות אלימות, תקיפה, איומים, ועבירות סמים.

8.בשל אופייה של עבירת הסחיטה באיומים, והחשש כי חלופת מעצר תקל על העורר להטיל מורא על הנסחטים, בית המשפט קמא לא מצא לנכון לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בעקבות ההלכה, לפיה עבירת הסחיטה באיומים היא מסוג העבירות המחייבות מעצר עד תום ההליכים, הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב.

9.כנגד החלטה זו מכוון הערר שלפני. בא-כוח העורר טען בפניי בהרחבה רבה כי בית המשפט קמא טעה בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה בנוגע לאישום הראשון, המצדיקה את המעצר. לטענתו, מדובר בעד יחיד - המתלונן 1 - שהודעותיו רצופות פירכות וסתירות, ואין בחומר החקירה כל ראיה כשרה התומכת בגרסת המתלונן. לטענתו של בא-כוח העורר, הוא הדין גם לגבי התשתית הראייתית לכאורה הנוגעת לאישום השני: למתלוננים היה אינטרס עסקי מובהק בהתקשרות בשותפות עם העורר. עדויותיהם כי קיבלו איומים מצד העורר נסתרות על-ידי עדויותיהם של עדי תביעה אחרים. יתרה מזו, העדויות עצמן מלאות תמיהות ופירכות. בא-כוח העורר הוסיף כי לא היה מקום לתת משקל מכריע לשתיקתו של העורר במשטרה.

10.אומר מיד כי דין הערר להידחות. בחנתי בעיון את חומר החקירה לגבי שני האישומים המיוחסים לעורר ומצאתי כי צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להרשעת העורר. באשר לפרשת הסחיטה באיומים במסעדת "דן מסמיה", הראיות המרכזיות שבידי התביעה הן הודעותיו המפורטות של המתלונן 1. בהודעותיו מספר המתלונן בפירוט על מערכת היחסים בינו לבין העורר, אשר תחילתה בהלוואה שנתן לעורר מרצונו החופשי, והמשכה בדרישות חוזרות ונישנות מצד העורר ואנשיו לקבל כספים נוספים מן המתלונן, דרישות שלוו באיומים והפחדות. המתלונן סיפר על כחמש-שש פעמים בהן נתן כספים לעורר או לאנשים מטעמו (נתי וסימו) וכן על פעמים אחדות שבהן סירב לדרישות. המתלונן אכן אינו משתמש בהודעותיו במונח "דמי חסות", אך הוא מבהיר כי, למעט במקרה הראשון, לא מסר את הכספים מרצונו החופשי, אלא בשל לחצים מצד העורר ואנשיו, שהטילו עליו אימה, וכן מתוך תקווה כי "יעזבו אותו בשקט". אמנם הודעות המתלונן אינן זהות, שכן בכל הודעה מתמקד המתלונן באירועים אחרים, וזאת על פי השאלות המנחות של החוקרים. ואולם בניגוד לטענותיו של בא-כוח העורר, לא מצאתי בהודעות סתירות מהותיות. אי הדיוקים, עליהם עמד ב"כ העורר, אינם "מכרסמים" בחומר הראיות, והם מוסברים בכך שחלף זמן ניכר מראשיתה של פרשת הסחיטה באיומים ועד למועד מסירת ההודעות. כפי שציין בית המשפט קמא, גרסת המתלונן מוצאת תמיכה בהודעות של עובדים במסעדה, בעל חברת השמירה שאת שירותיה שכר המתלונן, וכן בדברים שאמרו בעלי עסקים אחרים לחוקרי המשטרה שלא בהודעות פורמליות.

11.צדק בית המשפט קמא גם באשר לתשתית הראייתית לכאורה להרשעה באישום השני. גרסת התביעה מבוססת, כאמור, על הודעותיהם של המתלונן 2 ובנו דודי מלול, בעליו של העסק עליו השתלט לכאורה העורר. לא מצאתי כי הודעותיהם של עדי תביעה אחרים, ובראשם "השותף" מטעם העורר - בוריס מלאייב - ורואה החשבון שאול אבירי, סותרות ו"מכרסמות" את גרסת המתלוננים. דבריהם של השניים דווקא מתיישבים יותר עם הטענה שהעורר השתלט על העסק בניגוד לרצונם של המתלוננים, מאשר עם הטענה כי מדובר בשותפות עסקית תמימה. כך למשל מספר "השותף" כי ראה שלמתלוננים אין חשק לעבוד; הוא מספר שהיה לוקח את הקופה החל מחודש נובמבר 1998 ולא היה מפקיד את הכסף בבנק כי לא היה לחברה חשבון פעיל; אין לו הסבר מדוע הסכימו המתלוננים להיכנס לשותפות ולחלוק אם העורר 50% מהרווחים, כאשר העורר אינו מכניס כסף והמתלוננים ממשיכים לשאת בהוצאות. להתבטאויות אלה מצטרפת הודעתו של רואה החשבון, שאול אבירי, בה ציין כי דרכו לא הוכנס כסף לחברה החדשה שהוקמה בשותפות בין העורר למתלוננים, וכי אין לחברה זו ספרים וכל הפעילות המשיכה להתבצע דרך החברה הישנה "מלול ובניו בע"מ". העובדה שחלק מעדי התביעה סיפרו כי בנוכחותם לא שמעו איומים מצד העורר כלפי המתלוננים, אינה סותרת את טענות המתלוננים כי העורר השמיע כלפיהם איומים. על כל פנים, בשלב זה אין אנו מכריעים בשאלת המהימנות, שאלה אשר תוכרע על ידי בית המשפט שדן באישום גופו.

12.גם שתיקת העורר במשטרה, אשר לא נתן גרסאות מטעמו כנגד הגרסאות שמסרו המתלוננים, מחזקת את התשתית הראייתית לכאורה. על פי ההלכה הפסוקה, כאשר הנסיבות קוראות למתן הסבר מפי הנאשם, אשר ירחיקו מן המעשים המיוחסים לו, והוא נמנע מלעשות כן, מתחזקת גרסת התביעה (ראה, למשל, בש"פ 8948/96 בן שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הסבריו של הסנגור אינם תחליף למסירת גרסה מפי הנאשם עצמו, ואין בהם כדי "לכרסם" בחומר הראיות.

13.מכאן לעילת המעצר. לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי בשל המסוכנות של העורר, אין לשחררו בחלופת מעצר. אמנם העבירות המיוחסות לעורר - סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין - אינן מסוג העבירות המקימות חזקת מסוכנות מכוח הדין. במקרים כאלה יש לבחון האם מתקיימת בנאשם מסוכנות ממשית. מסוכנות זו נלמדת מחומרת העבירות המיוחסות לו, מנסיבות התרחשותן, מעברו הפלילי של הנאשם ומיתר נסיבות המקרה. במקרה הנדון מתקיימת מסוכנות בשל שני היבטים. ההיבט האחד הוא החשש לשיבוש הליכי משפט, הנלמד מעברו של העורר ומן הקשיים שהערים על המשטרה שעה שביקשו לעוצרו בקשר לירי שבוצע לעבר המסעדה של המתלונן. המשטרה עשתה נסיונות לאתרו החל ביום 18.11.98, ואולם עלה בידה לעצרו רק ביום 9.1.99. במשך חודשים הסתתר העורר מפני המשטרה ולא ציית לזימונים לסור אליה.

14.ההיבט השני של מסוכנות העורר מצוי בחשש שנשקף ממנו לבטחון הציבור בכלל ולמתלוננים בפרט. מחומר החקירה מצטיירת תמונה של אדם שהטיל אימה על המתלוננים, עד כדי כך שהביא את המתלונן 1 לשכור שירותי אבטחה צמודה. פחדיו של המתלונן מפני העורר ניכרים גם בהודעתו האחרונה מיום 16.12.98, בה הוא ביקש לבטל את התלונה בשל חששו מנקמת העורר וכנופייתו. אווירת הפחד והאימה עולה גם מתוך השיחות שקיימו חוקרי המשטרה עם בעלי עסקים אחרים בצומת ראם, אשר סרבו למסור תלונות פורמליות במשטרה כדי לא "להסתבך" עם העורר ואנשיו. לכל אלה מצטרף עברו הפלילי המכביד, הכולל, בין היתר, עבירות אלימות.

15.בנסיבות אלה, צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי יש להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ואין להסתפק בשחרורו בחלופת מעצר. נראה כי מעצרו של העורר הוא הדרך היחידה להבטיח את מהלכו התקין של המשפט ואת שלום הציבור.

אי לכך, הערר נדחה.