בש"פ 6180/06 גמאל שרקאוי נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט אמינוף ), מיום 13.7.2006, אשר דחה את הערר שהגיש העורר על החלטת בית-משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת יונג-גפר ), מיום 29.6.2006, בגדרה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ 2367/06.

2.נגד העורר הוגש כתב-אישום המייחס לו עבירות של נסיון לתקיפה סתם בנסיבות מחמירת כלפי רעייתו (להלן - המתלוננת ) ואיומים, וכן שיבוש מהלכי משפט. על-פי כתב האישום, ביום 5.6.2006, בעת ששהו בביתם בנצרת עלית ובנוכחות חמשת ילדיהם, איים העורר על המתלוננת שלא כדין בפגיעה בשמה הטוב. בהמשך, נכנסה המתלוננת לחדר השינה בכדי לקחת את בגדיה והעורר נכנס אחריה לחדר ואמר לה "את לא לוקחת שום דבר", ומשהשיבה המתלוננת כי היא לוקחת את חפציה ועוזבת את הבית, ניסה העורר לתקוף אותה ואף איים עליה בכך שהרים בידו צלחת תוך שצעק "תעזבי את הכל לפני שיהיה פה רצח". בנסיבות אלו, אמה וגיסתה של המתלוננת תפסו את העורר ומנעו ממנו מלתקוף את המתלוננת. לאחר מכן, ניסה העורר לתקוף את המתלוננת באמצעות סכין, בכך שהלך למטבח הבית והוציא מן המגירה סכין מטבח גדולה עם ידית בצבע ירוק (להלן – הסכין ), אחז את הסכין בידו והתקרב למתלוננת תוך שהוא אומר לה שעכשיו הוא יהרוג אותה. רק התערבות אמה וגיסתה של המתלוננת, שתפסו את העורר, מנעה ממנו מלתקוף את המתלוננת שבאותו הזמן ברחה מן הבית. בנסיבות אלו אף איים העורר על אם המתלוננת בכך שאמר לה כי אם לא תזוז הוא ידקור אותה. בנוסף, שיבש העורר מהלכי משפט בכך שזרק את הסכין בחורשה סמוך לבית בכוונה כי לא תשמש ראייה בהליך השיפוטי.

3.בית-משפט השלום קיבל את הבקשה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הוא קבע כי התביעה הניחה תשתית ראייתית מספקת לצורך מעצרו של העורר, וכן קבע כי קיימת עילת מעצר. עוד קבע כי מסוכנותו של העורר, המואשם בעבירות אלימות במשפחה, לא זו בלבד שלא הופרכה, אלא נובעת גם מעברו הפלילי בעבירות אלימות ואיומים לרבות כלפי רעייתו המתלוננת, וכן בעבירות רכוש. לכך מצטרף גם החשש מפני שיבוש מהלכי משפט, לאור זריקת הסכין שבאמצעותה איים על המתלוננת. אשר לחלופת המעצר שהציע העורר – שהייה בבית אחותו בנהריה, שם יהיה נתון להשגחת אמו – מצא בית-משפט השלום כי זו אינה הולמת. בתסקיר המעצר צוין כי שירות המבחן התרשם שהאם מבינה את גודל האחריות שהיא נוטלת על עצמה, והעריך כי ביכולתה למלא תפקידה כמפקחת על בנה במסגרת חלופת המעצר המוצעת. עם זאת, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה מבוססת משום שטרם עלה בידו לפגוש את המתלוננת ולהתרשם אודות מצבה. בית-משפט השלום, לעומת זאת, התרשם כי אין בכוחה של האם לעמוד מול העורר, אם וכאשר יחליט לפגוע במתלוננת, בציינו כי משפחתו של העורר מגבה אותו, כפי שנאמר בתסקיר המעצר. בית-משפט השלום קבע אפוא כי בנסיבות המקרה ולאור האלימות החוזרת ונשנית מצד העורר, המלווה באיומי סכין, הסיכון הנשקף מפניו למתלוננת הוא רב ואין לבטוח בו כי יקיים תנאי חלופה כלשהם. בהתאם לכך, קבע כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר - הגנה על שלומה של המתלוננת ועל תקינות ההליך הפלילי - בדרך של חלופה, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי.

4.בית-המשפט המחוזי, בהחלטה מפורטת ומנומקת, דחה את הערר וקבע כי החלטת בית-משפט השלום מבוססת ומנומקת היטב ואין מקום להתערב בה.

5.בערר שלפניי, המתמקד בחלופת המעצר, טוען העורר כי העבירות המיוחסות לו מצויות ברף הנמוך של עבירות אלימות בתוך המשפחה. לטענתו, הוא אינו אדם שלא שולט על עצמו, אין לו התפרצויות זעם, ועברו הפלילי אינו מכביד. העורר הדגיש כי מרבית העבירות בוצעו לפני שנים וכי מאז שחרורו ממאסר, לפני כארבע שנים, התנהגותו היתה למופת והדבר עולה גם מדבריה של המתלוננת. במהלך הדיון בפניי, הציג העורר תצהיר מיום 27.7.2006 שנחתם בידי המתלוננת, בו הצהירה כי היא אוהבת את אישה ומעוניינת שישוב הביתה לחמשת ילדיהם וכי היא סולחת לו על כל המעשים ואינה חוששת ממנו. עוד הצהירה, כי כחודש לאחר שהגישה את התלונה נגדו, פנתה למשטרה בבקשה לסגור את התיק. בנסיבות אלו, טוען העורר, ומששירות המבחן מצא את חלופת המעצר כמתאימה, ולאחר שהעורר הוסיף והציע כי יתווסף לה מוטיב של איזוק אלקטרוני, יש לשחררו לחלופת המעצר. לחלופין, הציע העורר להחזיר את הדיון לבית-משפט קמא לצורך הגשת תסקיר משלים ומתן החלטה חדשה בעקבותיו.

המשיבה, לעומת זאת, הדגישה את מסוכנתו הספציפית של העורר כלפי המתלוננת, במיוחד לאור עברו הפלילי הכולל עבירות של איום ואלימות כלפיה. המשיבה טוענת כי אף בהנחה שהמתלוננת סולחת לעורר וחשה בטוחה בבית הוריה, אין משמעות הדבר כי העורר אינו מסוכן כלפיה, והשאלה שיש לבחון היא האם אפשר ליתן בו אמון כי ברגע של כעס לא יגיב באלימות כלפיה.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו ועילת מעצר בעניינו. הדיון שלפניי מתמקד, כאמור, אך בשאלה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של העורר תהא פחותה (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996). עניינו של העורר נשקל בשתי ערכאות, אשר מצאו כי בנסיבות המקרה לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה כלשהי, ובוודאי שלא בחלופה המוצעת. אמנם, לעורר מיוחסות "רק" עבירות של ניסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים כלפי המתלוננת, מבלי שפגע בה בפועל. ברם, האיום כלפיה נעשה באמצעות "סכין מטבח גדולה" ובנוכחות ילדי בני הזוג, אמה של המתלוננת וגיסתה, כך שאין להקל בו ראש. יתר על כן, עברו הפלילי של העורר כולל גם עבירות אלימות שביצע כלפי המתלוננת, בגינן אף הושת עליו עונש מאסר לריצוי בפועל, בנוסף לעונש מאסר מותנה שהסתיים אך חודשים ספורים לפני האירוע שביסוד כתב-האישום. בכך יש כדי ללמד כי העורר אינו נרתע מלשוב ולאיים על המתלוננת, ואפילו "החזיק מעמד" משך כארבע שנים, אין הדבר מבטיח כי לא יפגע בה שוב בשעת התפרצות. ועוד זאת, תצהירה הסלחני של המתלוננת, אף בהנחה – המוטלת בספק - שהאמור בו משקף את תחושותיה הכנות, אין בו כדי לסתור את עצם ביצוע העבירות (לכאורה), והצהרתה כי איננה חוששת עתה מפניו, לא שוללת את מסוכנותו כלפיה. גם אני, כמו הערכאות שקדמו לי, סבור כי בנסיבות המקרה לא תוכל אמו של העורר ליתן את המענה ההולם להגנה על שלומה של המתלוננת (השוו בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' אזולאי , החלטה מיום 3.7.2003, מפי השופט ג'ובראן ; בש"פ 6714/04 פחימה נ' מדינת ישראל , החלטה מיום 29.7.2004, מפי השופט עדיאל ). גם האיזוק האלקטרוני לא יוכל לאיין לחלוטין את מסוכנתו העורר כלפיה.

הערר נדחה.