בש"פ 6215/10 סאמר ותד נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט גלעד) מיום 17.8.10 בתיק עמ"ת 20031-08-10, בה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בחדרה (השופט ג'השאן) בתיק מ"ת 12690-08-10 מיום 10.8.10, ולפיכך נעצר העורר עד תום ההליכים.

רקע והליכים

ב.

נגד העורר, יליד 1986, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין תשל"ז-1977(להלן החוק); תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק; איומים, לפי סעיף 192 לחוק; ותקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק.

ג.

להלן בקצרה עובדות המקרה כעולה מכתב האישום: בתאריך 2.8.10 בסמוך לשעה 10:30, נתבקש העורר, שעה שרכבו נגרר, במהלך פעילות משטרתית להציג בפני השוטרים מסמכים מזהים. העורר סירב, איים על השוטר שהיה במקום ונמנע מעליה לניידת המשטרה לאחר שהתבקש לעשות כן. השוטר הודיע לעורר כי הוא עצור והוא הוכנס לניידת, ואולם העורר פתח את דלת הניידת בחזקה, תוך שהוא פוגע

בשוטר, ולאחר מכן החל כנטען להכות בשוטר באגרופיו; הוא החל להימלט מן המקום, ולאחר שנתפס התפרע כדי למנוע מהשוטרים לגשת לעברו ולאזקו.

ד.

ביום 10.8.10 החליט בית משפט השלום להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע, כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה, שהמרכזיות בהן הם דו"חות פעולה של שני השוטרים שהיו באירוע, תעודה רפואית והודעות שני עדי ראיה נוספים (מוחמד עלי עודה אללה וריאד וותד); נקבע, כי התנהגותו של העורר היתה משולחת רסן ו"מי שמתנגד למעצר, תוקף שוטר על ידי הכאתו באגרוף בפניו, פותח דלת הניידת ובורח מן המקום, מעיד על עצמו כי הוא מסוכן". עוד צוין, כי לעורר הרשעות קודמות רבות, הוא ריצה עונשי מאסר ממושכים ושוחרר ממאסר תקופה לא ארוכה לפני קרות האירוע; הודגש כי לחובתו מאסר מותנה, שלא יעבור עבירת תקיפת או הכשלת שוטר. משכך הוחלט, כאמור, לעצרו עד תום ההליכים. צוין לבסוף, ש"נראה, כי מ דובר במשיב (עורר- א"ר) שבחר דרך העבריינות כדרך חיים, הוא לא למד את הלקח, והדברים אך מלמדים על מידת המסוכנות הנשקפת ממנו". על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי.

ה.

ביום 17.8.10 דחה בית המשפט המחוזי את הערר. בית המשפט קבע, כי מקובלת עליו הקביעה לפיה קמו ראיות לכאורה נגד העורר, וכי הטענות העוסקות במחדלי חקירה, כמו גם מהימנות הראיות, יתלבנו במשפט - ואין מקומן בשלב הלכאורי של בקשה למעצר עד תום ההליכים. צוין, כי שגה בית המשפט שמצא חיזוק לראיות מפי השוטרים בדברי מוחמד עלי עודת אללה וריאד ותד משאין בכוונת התביעה להעידם מטעמה.

נקבע, כי מסוכנותו של העורר אינה ניתנת לאיון בחלופת מעצר. בית המשפט ציין, כי לחובת העורר קופת שרצים הכוללת הרשעות קודמות רבות ובהן- בין היתר- שוד מזוין, התפרצויות, החזקת סמים ושימוש בהם, החזקת נשק ועוד; וכן נדון בעבר ארבע פעמים לתקופות מאסר ממושכות (71 חודשים במצטבר), והוטלו עליו מספר מאסרים מותנים. צוין,

כי נוכח האמור הסיכוי שימלא אחר תנאי השחרור בערובה וחלופת המעצר קלושים: "בעברו ובהתנהגותו בהווה 'הוכיח' העורר – לכאורה-

שאין עליו מורא דין ואוכפיו ומסוכנותו היא כזאת שחלופת מעצר לא תסכון, משמע, 'עברו' של העורר ו'ההווה' שלו מלמדים על ' עתידו'". על החלטה זו הוגש הערר הנוכחי.

הערר והדיון

ו.

לטענת העורר, לא נבחנה כראוי שאלת חלופת המעצר בעניינו, דבר מתחייב. עוד טוען העורר, כי בית המשפט לא נתן את המשקל הראוי לכך שעדי הראיה שהיו במקום שינו גרסתם. בדיון נטען, כי אין מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית. צוין, כי מ דובר בגרסה מול גרסה, והנאמר בתעודה הרפואית תומך בגרסת העורר. כך למשל השוטר רצאבי טוען כי הותקף בשעה

10.00 ואולם החליט לקבל טיפול רק

ב- 17:00. עוד הודגש, כי אין כל התייחסות

בתעודה הרפואית לפגיעה בפנים, לה טען השוטר רצאבי. הוסף, כי העד מוחמד עלי עודה אללה אשר גרר את מכוניתו של העורר, שעה שנעצר, הוא שוהה בלתי חוקי ולא נעצר - ובכך יש כדי לעורר תמיהה. לעניין החלופה נטען, כי יש להתחשב בנסיבותיו הקשות של העורר, אשר גדל ללא דמות אב ונקלע בגיל צעיר לעולם העברייני. נאמר כי המשפחה נכונה לסייע לו, ונתבקשה הזמנת תסקיר. באת כוח המשיב טענה, כי יש די ראיות בתיק, ובין היתר ציינה את הודעות השוטרים רצאבי ורפאל. לעניין החלופה נטען, כי מעשיו של העורר בוטים, ומלמדים שאין על העורר מורא מן החוק, וכי אין ליתן בו אמון.

הכרעה

ז.

עיינתי בחומר הראיות ובאתי לכלל מסקנה כי יש די ראיות לכאורה לעבירה ויש עילה למעצר עד תום ההליכים, ואין מקום להתערבות בהחלטותיהם של בתי המשפט הקודמים. השוטר רפאל מתאר כי העורר סגר את הדלת בחזקה ופגע בידו הימנית של השוטר רצאבי, כי נתן לשוטר רצאבי מכה בפני ובהמשך התפרע (דו"ח פעולה מיום 2.8.10 והודעה מיום 3.8.10). הודעה זו תואמת את גרסת השוטר רצאבי (דו"ח פעולה מיום 2.8.10 והודעה מיום 3.8.10). התעודה הרפואית גם היא תומכת בהודעותיהם, וצוין שם כי לשוטר נפיחות ורגישות בגב כף יד ימין. דומני, כי די באלה כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית. זאת ועוד, אף שדי באמור אוסיף למעלה מן הצורך, כי עדי הראיה שהיו במקום תומכים בגרסה זו. מוחמד עלי עודת אללה מסר במענה לשאלה האם ראה את העורר משתולל ברכב "כן ובחרתי ללכת מהמקום כדי להביא את הרישיונות של הרכב"

(הודעה מיום 3.8.10, ש' 18-17); ריאד ותד ציין כי ראה את העורר משתולל "בידיים שלו על הארץ" (הודעה מיום 3.8.10, ש' 21-20). אציין כי בנסיבות הספציפיות לא היה לדעתי פגם בהסתמכות בית משפט השלום על הודעותיהם של עדי הראיה אף שאין התביעה מתכוונת להעידם ולא נכללו בכתב האישום; זאת משום שהעורר הוא זה שטען כי בידם לתמוך בגרסתו, והוא זה שהעלה את שמם (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום מיום 9.8.10); אילולא כן לא היה מקום להביא מפיהם. אשר לחזרה של השניים מהודאתם, הדבר ייבחן

ככל שינוהלו הוכחות בתיק, וכמובן בידי העורר עצמו להעידם. מכל מקום, אין זה המועד לבחינת מהימנות (בש"פ 11086/07 בדראן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)).

ח.

התנהלותו הפרועה של העורר מלמדת על מסוכנות, בודאי בהצטרפה לגליון הרישום הפלילי המכביד שלו; בגיל 24 כבר עמד שש פעמים בפני בתי המשפט (מגיל 16) בעבירות אלימות, נשק, רכוש וסמים, וריצה מאסרים בפועל. היש מקום להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופה (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996)? חוששני שהתשובה אינה בחיוב; משאין על העורר לאורך שנים מורא החוק, קשה מאוד ליתן בו אמון, וכך גם על פי נסיבות העבירה.

ט.

אין בידי אפוא להיעתר לערר.