בש"פ 6246/04 אבי דנינו נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופט כבוב) לפיה נדחה עררו של העורר על החלטת בית המשפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת באום) לפיו העורר שוחרר בתנאי מעצר בית חלקי, כל יום בין השעות 20:00 ועד 07:00 למחרת.

לעורר מיוחסות, יחד עם נאשם נוסף, עבירות של ניסיון התפרצות לדירת מגורים, החזקת מכשירי פריצה, והחזקת סכין.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 11.5.04 בשעה 11:00 או בסמוך לכך, ניסו העורר ונאשם נוסף להתפרץ לדירה ברחוב היצהר מספר 11 בראשון לציון, בכך שהכניסו מפתח לחור המנעול החיצוני של דלת הכניסה לדירה, ודחפו באמצעותו את מפתח הדירה המקורי אשר היה מוכנס בחור המנעול מן הצד הפנימי של הדירה, וזאת בכוונה לפתוח את דלת הכניסה לדירה ולהיכנס אליה כדי לבצע גניבה מתוכה. עוד נטען בכתב האישום, כי ברכב בו הגיעו השניים למקום נמצאו כלי פריצה שנועדו לשם פריצה לבניין. באותן נסיבות, כך נטען, החזיקו העורר והנאשם הנוסף ברכב האמור סכין מחוץ לתחום ביתם או חצרם ומבלי שיש בידם הסבר סביר לכך ולמטרה בלתי כשרה.

טרם הגשת כתב האישום, ביום 11.5.04, נעצרו העורר והנאשם הנוסף לשם השלמת חקירתם, ולמחרת הוגשה בקשה להארכת מעצר לבית המשפט קמא. ביום 12.5.04 החליט בית המשפט קמא להאריך את מעצרם של העורר ושל הנאשם הנוסף בחמישה ימים עד ליום 16.5.04. על החלטה זו הגישו העורר והנאשם הנוסף ערר לבית המשפט המחוזי אשר החליט, ביום 14.5.04, לשחרר את השניים בערבות עצמית ובערבות צד ג' בטוחה על סך 15,000 ₪, מזה 7,500 ₪ הפקדה במזומן.

כתב האישום הוגש ביום 16.5.04, ועימו בקשה למעצר בית מוחלט עד תום ההליכים. ביום 1.6.04 קבע בית משפט השלום כי ישנן ראיות לכאורה כנגד העורר והנאשם הנוסף ולפיכך הורה, בין היתר, כי על השניים לשהות במעצר בית חלקי בין השעות 20:00 ועד 07:00 למחרת. על החלטה זו הוגש ערר, וביום 29.6.04 החליט בית המשפט המחוזי לקבל את עררו של הנאשם הנוסף, ולבטל את מעצר הבית החלקי שהוטל עליו. עררו של העורר נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, מן הטעם כי הראיות כנגדו מוצקות יותר מהראיות נגד הנאשם הנוסף וקיימת נגדו עילת מעצר מוצקה יותר, שכן "עברו הפלילי של עורר 2 אינו חמור כזה של עורר 1, ככל שהדברים נוגעים לעבירות רכוש, ... ואין תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה כפי שהדבר נכון לגבי העורר 1".

לפני, בא-כוח העורר לא חלק על קיום ראיות לכאורה, אך חלק על החלטתו של בית המשפט המחוזי בשני עניינים. ראשית טען ב"כ העורר, והמשיבה לא חלקה על כך, כי קביעתו של בית משפט קמא לעניין עברו הפלילי של העורר בטעות יסודה. שכן, גיליון ההרשעות הקודמות של העורר מגלה כי, בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי, לא תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה והרשעותיו בעבירות רכוש מתייחסות לתקופה שלפני ראשית שנת 2000. בנסיבות אלה, טען ב"כ העורר, לא היה מקום להבחין בין שני הנאשמים, ומששוחרר הנאשם הנוסף בלא להטיל עליו מגבלה של חלופת מעצר יש לנהוג כך גם כלפי העורר. לטענת בא-כוח העורר, בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספיק גם לעובדה שלפני הגשת כתב האישום השניים היו משוחררים בערבות ללא תנאים מגבילים.

באת-כוח המשיבה טענה כי למרות טעותו של בית משפט קמא לעניין עברו הפלילי של העורר, ההחלטה הושתתה בעיקר על הקביעה כי התשתית הראייתית כנגד העורר חזקה מזו שכנגד הנאשם הנוסף, מה שמצדיק הבחנה גם בתנאי השחרור.

דינו של הערר להתקבל. לעניין הראיות לכאורה, גם אם הראיות נגד העורר מוצקות יותר מאלה שכנגד הנאשם האחר, בסופו של דבר, גם נגד הנאשם האחר נמצאו ראיות לכאורה להוכחת האישום נגדו. בנסיבות אלה, הטעם להבחנה בין השניים יכול שיימצא רק בעילת המעצר. אולם משהוברר, בניגוד לסברת בית המשפט קמא, כי נגד העורר לא תלוי ועומד עונש מאסר מותנה ועברו הפלילי אינו מכביד יותר מזה של הנאשם האחר, לא היה מקום להבחנה בין השניים. בנסיבות אלה, משהחליט בית המשפט לשחרר את הנאשם הנוסף בערובה וללא תנאים, מן הדין לשחרר בתנאים דומים גם את העורר, כדי לא ליצור חוסר שוויון שאין לו הסבר סביר (בש"פ 10325/03 עופר כהן נ' מדינת ישראל , תק-על 2003(4), 190).

מטעמים אלה אני מקבל את הערר ומבטל את מעצר הבית החלקי שהוטל על העורר. יתר תנאי השחרור כפי שנקבעו בהחלטת בית משפט השלום מיום 1.6.04 יישארו על כנם.