בש"פ 626/98 מדינת ישראל נ. חיים נגר

בשנת 1993 הוגש נגד המשיב כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בו יוחסה לו עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז1977-.

על פי הנטען בכתב האישום גרם המשיב ביום 18.10.92, בנהיגתו הבלתי זהירה בכביש הערבה צפונית לאילת למותם של שלושה בני משפחת בן-פורת ז"ל. בפירוט הדברים נאמר כי המשיב נהג ברכבו למרות שידע שמערכת הבלמים פגומה ואינה מאפשרת עצירת חירום וכי נהיגתו עלולה לסכן חייהם של אחרים. המשיב, כך נטען עוד, לא שמר מרחק מכלי הרכב שלפניו וכאשר נוצר מצב שרכב שנסע לפניו נעצר לפתע, לא יכול היה המשיב לבלום בלימת חירום ולא לסטות לשולי הכביש. בנסיבות שנוצרו בחר המשיב לעקוף שיירת כלי רכב שנסעה לפניו, הגם שהדרך לא היתה פנויה. בעקיפה זו פגע המשיב בכלי רכב שבא מולו וגרם למותם של שלושת המנוחים.

ביום 23.10.92 שוחרר המשיב בערבות עצמית וצד ג' של 5,000.- ש"ח כל אחת. כן הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ.

במהלך שנת 1993 נשמעו ראיות התביעה. המשיב נמנע מלהתייצב לדיונים ולאחר מספר חודשים הוברר כי הוא נמלט לארצות הברית. הדיונים בתיק פסקו מאותו שלב.

במשך שנים מספר חי המשיב בארצות הברית כשהוא מתחזה לאדם אחר. הוא הועסק כנהג משאית ובתאריך 11.1.97 הסתבך בהתקוטטות עם נהג אחר. המשיב ניקב צמיג במשאיתו של הנהג האחר ואף דקר אותו בבטנו ואחר כך נמלט מן המקום. לאחר שנתפס הועמד המשיב לדין, הודה בביצוע מעשה תקיפה ונדון לשנת מאסר. המשיב סיים לרצות את תקופת מאסרו בארצות הברית ביום 11.11.97 וביום 12.12.97 הוסגר לישראל. בו ביום הובא המשיב לפני בית משפט המחוזי בבאר-שבע והוחלט על מעצרו עד למתן החלטה אחרת. במהלך מספר ישיבות דן בית משפט קמא בבקשת העוררת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו וביום 26.1.98 החליט, כאמור, לדחות את הבקשה, תוך קביעת תנאים לחלופת מעצר.

על החלטה זו מופנה הערר שבפנינו.

לא היתה מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה, אשר אם תעמודנה במבחן ההליך הפלילי, יהיה בהן כדי להרשיע את המשיב. גם לא היתה מחלוקת לגבי קיומה של עילת המעצר נוכח סכנת ההימלטות מן הדין. נותרה איפוא נקודה אחת ויחידה להכרעה והיא האם בנסיבות העניין ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר.

בית משפט קמא בחן את חלופת המעצר בזהירות הראויה והביע את דעתו כי בתנאים רגילים אין לסמוך על אדם שנמלט מן הדין ומהארץ, בנסיבות בהן נעשה הדבר על ידי המשיב, שלא ינסה להימלט מן הדין פעם נוספת. אף על פי כן הגיע השופט קמא למסקנה "שניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של מעצר בית, הפקדה כספית וערבות ופיקוח של אשתו של המשיב, אחותו וגיסו".

מוסיף השופט קמא ומנמק את מסקנתו:

"הימלטותו של המשיב מהארץ היתה בעת שהיה בגיל 21, רווק, לאחר שחרור מצה"ל, כאשר פחד מאימת הדין ובמצב של העדר קן משפחתי בארץ, חשב שיוכל לפצות את עצמו בחיים מחודשים עם אמו בארצות הברית".

אולם לדעת השופט קמא מצבו של המשיב כיום שונה:

"כיום, המשיב הינו בוגר יותר, נשוי ואב לילדה ובנסיבות העניין נראה לי מתוך התרשמותי מהמשיב, מאשתו, מהאחות ומהגיס ויתר החומר שהוגש, שהמחוייבות ההדדית שנוטלים על עצמם המשיב, אשתו, אחותו וגיסו, תוך הפקדת סכום כספי משמעותי וערבות כספית, כולל הטלת עיקול על דירת האחות והגיס, והעניין שיש למשיב לבנות לו בית יציב ולהפסיק את המצב של הימלטות ונרדפות, עשויים לייצור בסיס איתן המצמצם במידה רבה את הסיכון של הימלטות נוספת מן הדין".

בסיכומו של דבר החליט השופט קמא כי ראוי לו מקרה זה לחלופת מעצר ולא בהכרח למעצר עד תום ההליכים והתנה את חלופת המעצר בתנאים אלה:

א.הפקדה כספית בסך 100,000 ש"ח.

ב.מעצר בית מלא בבית אחות המשיב והגיס בעכו עם פיקוח מתמיד של אשת המשיב, של אחותו או גיסו.

ג.ערבות עצמית וצד ג' (של אשת המשיב, אחותו וגיסו) על סך 150,000 ש"ח, "שתחולט בכל מקרה של אי התייצבות המשיב למשטרה על פי דרישתה או לבית המשפט במועדי הדיון שייקבעו ובכל מקרה של הפרת תנאי הפיקוח ואי הודעה למשטרה על יציאתו של המשיב מבית האחות והגיס".

ד.עיקול דירת האחות והגיס לזכות המדינה להבטחת ערבותם.

ה.עיכוב יציאה מן הארץ של המשיב, אשת המשיב ובתו הקטינה והפקדת דרכוניהם במידה ויש להם.

ו.כן נצטווה המשיב להפקיד כל רשיון נהיגה שברשותו.

לאור נסיבות המקרה נקל להבין את טיעוני העוררת בערר שבפנינו. לטענתה, לא חלפה הסכנה הממשית לתקינות ההליך השיפוטי באם ישוחרר המשיב מכלאו. העוררת סבורה כי לא היה מקום לתת אמון במשיב שכבר הוכיח כי הוא מסוגל להתחמק מהליכי שפיטה בדרך של זיוף תעודת זהות של חברו וקבלת דרכון חדש תחת זהות בדויה. לדעת העוררת קיימים מספר תמריצים היכולים להעלות על הדעת את האפשרות שהמשיב יבצע ניסיון הימלטות נוסף, כגון: החשש מפני העונש הצפוי לו באם יורשע בדינו והעובדה שמרכז חייו של המשיב עדיין לא הועתק כליל מארצות הברית הואיל ומוסיפות להתגורר שם אמו ומשפחת אשתו.

בא כוח המשיב הצביע בטיעונו על חוסר ההגיון שיש כיום באפשרות המשיב להימלט מאימת הדין. לטעמו אין למשיב עוד אפשרות לשוב לארצות הברית לאחר שהורשע שם בפלילים ומן הסתם נעולים בפניו מעתה שערי אותה מדינה. לדעת בא כוח המשיב, כפי שגם התרשם בית משפט קמא, ניצב בפנינו כיום אדם שונה מזה שהובא לדין בעבירת ההריגה בשנת 1993. כיום, כך לטענת בא כוח המשיב, ענייננו באדם בוגר יותר, נשוי ואב לילדה המבין כי לטובתו ולטובת אשתו ובתו הקטינה דרך ההימלטות מן הדין יכולה רק להביאו שוב למצב שבו יהיה נע ונד ונרדף על ידי שלטונות החוק ובכך אינו חפץ עוד.

לאחר עיון ובחינה של טיעוני הצדדים, ולמרות ההיסוסים המובנים, שהרי דרך העולם היא כי מי שנכווה ברותחין נזהרים עמו גם בצוננין, החלטתי להותיר על כנה את החלטת בית משפט קמא בשינוי אחד והוא שיהיה על המשיב להוסיף סכום של 50,000 ש"ח להפקדה הכספית הקיימת בסך 100,000 ש"ח. זאת יעשה המשיב תוך 72 שעות משעה שישוחרר ממעצרו, שאם לא כן יעצר על אתר.