בש"פ 6264/02 עזרא וואהב נ. מדינת ישראל

העורר ושניים אחרים (להלן: אברהם וסוסן) הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ויוחסה להם עבירה של נשיאת נשק ותחמושת שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין. העורר הואשם גם בנהיגה ברכב בפזיזות ורשלנות ובאי ציות לרמזור אדום. הרקע לאישום הוא אירוע שהתרחש ביום 24.5.02 בשעה 03:00 לפנות בוקר כאשר מכונית נהוגה בידי העורר נראתה ברמת השרון בנסיעה פראית. ניידת משטרה ששוטריה הבחינו במכונית שעוררה את חשדם החלה במרדף. הבהוב בפנסים כחולים, צפירות וכריזה לא גרמו לנהג לעצור את רכבו. להיפך, הוא נמלט כשהוא חוצה צומת על אף קיומו של אור אדום ברמזור. בסופו של מרדף נפתח החלון הימני של המכונית והושלך מהמכונית חפץ שהתברר שהוא אקדח, מחסנית וכדורים. האקדח נגנב ימים מספר קודם לכן בפריצה לבית ברמת השרון. הרכב נעצר ויושביו, העורר שנהג, סוסן שישב לידו ואברהם שישב מאחור נעצרו. במכונית ליד מושב הנהג נמצא כובע גרב עם חורים לעיניים וגרביים היכולות לשמש ככפפות לשוד, בשעת הצורך. עם מעצרם הכחישו השלושה כל קשר לאקדח. במהלך החקירה הודה נאשם 2, אברהם, אשר אין חולק כי ישב מאחור, כי הוא זה שהשליך את האקדח מהחלון.

ביום 10.6.02 ציווה בית המשפט המחוזי על מעצרם של השלושה עד לתום ההליכים. אחד מהשלושה, סוסן, ערר על החלטת המעצר בפני בית משפט זה ובהחלטה שניתנה בעררו בבש"פ 5108/02, הורה השופט טירקל להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שישקול חלופת מעצר. נקבע כי "למרות הנסיבות המחשידות מאד של תפיסתו של העורר על ידי המשטרה ושל תפיסת הנשק, מתעוררים ספקות בדבר דיותן של הראיות שבידי התביעה". בהתחשב בעמדתו זו ובהתחשב בנסיבותיו האישיות וגילו הצעיר של סוסן, החליט השופט על שחרור לחלופה. עקב ההחלטה לשחרר את סוסן, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת מעצרו. בית המשפט המחוזי (השופט צ' גורפינקל) דחה את הבקשה ועמד על האבחנה בין נסיבות עניינו של סוסן לעניינו של העורר. על החלטתו זו הוגש הערר שלפניי.

בפניי טען בא-כוחו של העורר שגם בעניינו הראיות נחלשו, שכן ברור שהאקדח נזרק על ידי מי שישב במושב האחורי ולא על ידי הנהג. עוד היפנה אותי לזכ"דים שנערכו בידי השוטרים שעצרו את העורר וחבריו כדי לשכנעני שלא היה מרדף ולא היו צפירות, שהעורר נהג בפראות לפני שנתקל בשוטרים ולכן לטענתו, ההנחה של בית משפט קמא, כאילו העורר נמלט כיוון שידע שיש אקדח במכוניתו אינה מבוססת.

עיינתי בחומר הראיות ושקלתי את טיעוני הצדדים, אך לא שוכנעתי בטענותיו של בא-כוח העורר.

אשר לראיות לכאורה, נחה דעתי שיש בהן פוטנציאל להרשעה. עיון ברישומי המשטרה מלמד שהיתה כריזה שקראה לעורר לעצור את רכבו ואף היו צפירות והבהובים והעורר התעלם מהם. צודק בא-כוח המדינה בטענתו כי לא יתכן שהעורר לא הבחין בניידת עקב הנסיעה בחלונות סגורים ושמיעת מוסיקה, כטענת הסניגור, כאשר בה בעת מודה אברהם כי שמע את הקריאות ולכן פתח את החלון והשליך את האקדח והתחמושת. הנסיעה הפראית ואופן נהיגתו של העורר תוך סירוב לעצור בשעה 03:00 לפנות בוקר, כשבמכונית אקדח שנגנב זמן קצר יחסית לפני כן, וכן כובע שעשוי לשמש לשוד, הם ראיות נסיבתיות משמעותיות המלמדות לכאורה שהעורר ידע מה הוא מוביל ברכבו. גירסתו לגבי אופן נסיעתו ונסיבות המרדף אינה עולה בקנה אחד עם רישומי השוטרים.

העורר מבוגר באופן משמעותי משני הנוסעים האחרים ברכב, הוא אסיר משוחרר ברשיון שריצה עונש מאסר בשל הרשעתו ברצח ונחון על ידי נשיא המדינה. צדק בית המשפט קמא בקובעו שהראיות נגדו אינן זהות לראיות שיש נגד סוסן ונסיבותיו האישיות - גילו ועברו הפלילי - שונות לחלוטין.

בנסיבות אלה אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא שלא לשחררו לתנאי חלופה מחמת מסוכנותו.

אשר על כן הערר נדחה.