בש"פ 6287/06 אברהם דאוקי נ. מדינת ישראל

ל פניי שני עררים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא ), בב"ש 6640/06, מיום 12.7.06, בגדרה הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם. הדיון בשני העררים אוחד.

1.בכתב האישום שהוגש ביום 26.6.06 נגד העוררים, אחים, הואשמו השניים בעבירות של אינוס, מעשה סדום, החזקה ושימוש בסמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, והדחת קטין לסמים מסוכנים. העורר אברהם דאוקי (להלן – העורר 2 ) מואשם לבדו גם במסחר בסם מסוכן.

2.על פי כתב האישום, המתלוננת, ילידת 1990, שהתה במרכז הגמילה "מג"ל צעירים" שבליפתא, עקב היותה מכורה לסמים. ביום 14.6.06 עזבה את המרכז, והגיעה בשעות הצהריים לרחוב יפו שבירושלים, בסמוך לתחנה המרכזית. שם, פגשה אדם בשם שלומי (או שמעון), שזהותו אינה ידועה למאשימה. שלומי הזמין את המתלוננת להתלוות אליו לקניית סמים, והשניים הלכו, לשם כך, לדירת מגוריו של העורר 2 ברח' יפו 210. העורר 2 סיפק למתלוננת ולשלומי סם מסוג הרואין, והשניים השתמשו בו. לאחר מכן, נסעו השלושה ללוד, שם רכשו קוקאין. העורר 2 הדריך את המתלוננת כיצד צורכים סם מסוג זה, והם השתמשו בו יחדיו. משחזרו לירושלים, בשעה מאוחרת, הסכימה המתלוננת ללון בדירתו של העורר 2, כהצעתו. בדירה צרכו העורר 2 והמתלוננת סמים מסוגים שונים. בהמשך הלילה נתנו שני העוררים למתלוננת, מספר פעמים, סמים מסוג הרואין וקוקאין שהוחזקו בדירה. במהלך הימצאותה בדירה, שהו המתלוננת והעורר 2 במיטתו, כאשר הוא חיבקה ונישקה על פיה, בהסכמתה. בהמשך, החל העורר 2 לגעת במתלוננת בכל חלקי גופה. המתלוננת נאבקה בו והצליחה להדוף אותו מעליה. בתגובה, הפשיט אותה העורר 2 ובעל אותה בכוח, בעודו מחזיק בכוח את ידיה מעל ראשה, עד הגיעו לפורקן. לאחר מכן משך את המתלוננת בשערה לעבר הרצפה, והחדיר את איבר מינו לפיה בכוח, תוך שאיים עליה כי אם תנסה להתנגד לכך "היא תשלם על זה". לאחר מכן, כשהגיע שוב לפורקן, קרא העורר 2 לאחיו, יעקב דאוקי (להלן – העורר 1), ששהה בחדר אחר. העורר 1 בעל את המתלוננת מספר פעמים, בניגוד לרצונה, תוך שהוא גורם לה כאבים עזים באיבר מינה, וזאת חרף תחנוניה כי יעזבה לנפשה. לאחר מכן הכריח העורר 1 את המתלוננת לבצע בו מין אוראלי.

3.עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע כי מדברי המתלוננת עולות ראיות לכאורה המספיקות למעצרם. כן קבע כי מתקיימת במשיבים מסוכנות בולטת לעין וכי חיבורן של עבירות המין ועבירות הסמים המיוחסות להם מאיינת את האפשרות להשגת מטרות המעצר על דרך של חלופת מעצר.

4.העוררים טוענים, כי חומר הראיות איננו בעל עוצמה מספקת לשם מעצרם עד תום ההליכים. אמנם, הם אינם מכחישים את קיום יחסי המין עם המתלוננת, אך לדידם, המעשים נעשו בהסכמה. טענתם זו נסמכת, בין היתר, על העובדה כי המתלוננת נכנסה מרצונה למיטתו של העורר 2, וכן על שלוש עדויות, המצויות בחומר החקירה, ולפיהן לא ארע דבר חריג בדירה. מעדויות אלו עולה כי המתלוננת היא אשר יזמה את המגע המיני ואף אמרה "אני רוצה עוד", וכן "ארבעה חודשים לא היה לי גבר". כן טוענים העוררים כי לא ידעו שהמתלוננת קטינה, וכי הביעו את הסכמתם ורצונם לערוך עימות מול המתלוננת. בנוסף, מצביעים הם על סתירות בין שתי הודעותיה של המתלוננת. בהודעתה השנייה, שנגבתה ביום 11.7.06, לאחר הדיון בבית משפט קמא, מציינת המתלוננת כי העורר 1 איים עליה בסכין, דבר שלא הוזכר בהודעתה הראשונה. סתירה נוספת ובעלת חשיבות, לטענתם, מוצאים העותרים בכך שמדברי המתלוננת בהודעתה הראשונה, שנגבתה ביום 16.6.06, עולה כי העורר 1 אנס אותה בחדרו של העורר 2, ואילו בהודעה השנייה סיפרה כי המעשה התבצע בחדרו של העורר 1. כן מצביעים הם על אי התאמה בין שתי ההודעות בעניין מועד הגעתם של אנשים נוספים לדירה. העוררים טוענים, כי הסתירות האמורות בצירוף הודעותיהם של שלושת הנוכחים בדירה בליל האירוע, יש בהן כדי לכרסם בראיות לכאורה, באופן המצדיק את שחרורם לחלופת מעצר, או, לכל הפחות, להורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינם. המשיבה, מנגד, טוענת כי הסתירות שבין שתי ההודעות של המתלוננת אינן מהותיות. כן מטילה היא ספק במהימנות הודעותיהם של שלושת הנוכחים בדירה, בהיותם כולם בני משפחה קרובים של העוררים.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר החקירה, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. בטרם אדון בטענות העוררים בדבר הסתירות שמצאו בין שתי הודעותיה של המתלוננת, אקדים ואציין, כי המשיבה הגישה בקשה למחוק את העררים בנימוק שטענות אלו מתייחסות לחומר ראיות חדש שלא היה בפני בית משפט קמא בעת מתן החלטתו, קרי: הודעתה השנייה של המתלוננת. בתגובתו בכתב לבקשה זו טען בא כוח העורר 1, כי סעיף 53(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 קובע כי בית המשפט הדן בערר רשאי להיזקק לחומר ראיות חדש, שהתווסף מאז הדיון בבית משפט קמא. לפיכך, ביקש לקיים את הדיון בפני בית משפט זה. עם זאת, בפתח הדיון, בעקבות הערתי כי שוקל אני להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, הודיעו באי כוח העוררים כי עיקרי טענותיהם יתמקדו בחומר שכבר עמד בפני בית משפט קמא, וכך היה. ברם, משהעלו העוררים בהודעות הערר טענות המתייחסות להודעתה השנייה של המתלוננת, מצאתי לנכון לדון גם בהן. מה עוד, שגם המשיבה, בטיעונה לפניי, נדרשה להודעתה השנייה.

6.אכן, צודקים העוררים בטענתם כי בהודעתה הראשונה לא סיפרה המתלוננת כי איימו עליה בסכין. ואולם, גרסתה בדבר איומי הסכין לא הועלתה לראשונה בהודעתה השנייה. כבר בפגישתה של המתלוננת עם עובדת סוציאלית בבית החולים הדסה עין כרם ביום 15.6.06 – סמוך לאחר האירוע ואף בטרם מסרה את הודעתה הראשונה – סיפרה המתלוננת כי אוימה בסכין בנסותה לצאת מהדירה.

כאמור, העוררים מצביעים על הסתירה בין הודעותיה של המתלוננת בעניין עיתוי הגעתם של אנשים נוספים לדירתם בליל האירוע. בהודעתה הראשונה סיפרה כי האנשים הנוספים הגיעו לדירה לאחר שנאנסה, ואילו בזו השנייה אמרה כי היא "חושבת" שהגיעו לפני כן. נראה, כי בנסיבות העניין, אין לייחס משמעות של ממש לאי התאמה זו. אפשר כי האירועים שעברו על המתלוננת, בתוספת לסמים שניתנו לה, עיוותו את תחושת הזמן שלה באופן שהקשה עליה לזכור את רצף הדברים המדויק. מכל מקום, נראה כי גרסתה בהודעתה השנייה, בעניין עיתוי הגעת האנשים, מתיישבת עם גרסת העוררים והנחקרים האחרים בעניין זה.

סתירה נוספת בגרסת המתלוננת, שהעוררים מצביעים עליה, מצויה בעובדה שבהודעתה הראשונה אמרה כי לא ישנה יומיים, בעוד שאין מחלוקת כי ישנה בדירת העוררים בשעות הבוקר שלמחרת האירוע. לטענתם, המתלוננת סיפרה כי לא ישנה יומיים בשל רצונה "להימנע משאלות ומעימותים עם תמיהות בהודעתה". עיון בהודעת המתלוננת מראה כי טענה זו אינה אלא השערה בעלמא, שמקומה להתברר בהליך העיקרי. בשלב זה, די אם אזכיר כי חקירתה החלה בשעה 2:50 לפנות בוקר, ואך טבעי היה שהמתלוננת תחוש בלאות ובמחסור בשינה.

סתירה נוספת, שהעוררים מצאו בדבריה של המתלוננת, נמצאת בכך, שלטענתם, מהודעתה הראשונה עולה כי העורר 1 אנס אותה בחדרו של העורר 2, ואילו בהודעתה השנייה סיפרה כי אנס אותה בחדרו שלו. מעיון בשתי ההודעות מתקשה אני להגיע למסקנה זו. בהודעתה הראשונה סיפרה המתלוננת כי "הוא [העורר 2] קרא לאח שלו יאנצ'ק [העורר 1]..." ( שם , עמ' 4, בשורה 26). אין עולה מכך כל מסקנה לגבי מיקומו הפיזי של מעשה האינוס. המתלוננת אינה אומרת, באופן פוזיטיבי, כי האינוס התבצע בחדרו של העורר 2.

7.כאמור, טוענים העוררים כי המגעים המיניים שקיימו עם המתלוננת נעשו בהסכמתה, ולפי בקשתה והפצרותיה. בטוענם כך, מסתמכים הם על עדויותיהם של הנוכחים בדירה בליל האירוע. בכך מבקשים הם להציג את הודעותיה של העוררת כראיה היחידה לגרסתה. עיון בחומר החקירה מראה כי לא כך הדבר. לדברים המובאים בהודעותיה, יש להוסיף את הדיווח בזכ"ד המשטרתי מיום 22.6.06, לפיו מנהל "מג"ל", משה קרון, ציין כי המתלוננת מראה סימנים "פוסט טראומתיים", כגון סיוטי לילה, בהלה, והתנהגות אופיינית אחרת למצב זה (מסמך נ"ד). כך גם במהלך שיחתה עם העובדת הסוציאלית בבית החולים, שבה התקשתה המתלוננת לספר על שעבר עליה, ובכתה רבות (מסמך נ"ב). ביסוס נוסף לגרסת המתלוננת נמצא בעובדה כי היא עצמה סיפרה בחקירתה שהסכימה למגע אינטימי עם העורר 2, ואף אומרת בהודעתה כי "נתתי לו לנשק ולחבק, כי ארבעה חודשים לא היה לי גבר". אין זה השלב המתאים לבדיקת מהימנותם של העדים בתיק זה ולהערכת המשקל שיינתן לגרסאותיהם הנוגדות (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, להלן – פרשת זאדה ). עם זאת, המעט שאפשר וצריך לומר הוא, כי לו רצתה המתלוננת לבדות סיפור על אינוסה, ספק אם הייתה מוסרת גרסה הכוללת אלמנט כלשהו

של הסכמה מצדה.

8.העולה מן האמור הוא, כי בכל הקשור לעבירות האינוס המיוחסות לעוררים, קיימות ראיות לכאורה, המבססות סיכוי סביר להרשעתם בעבירות אלו. משכך, מתקיימת בהם חזקת מסוכנות. אין להתעלם, כמובן, מגרסאותיהם הנוגדות של הנוכחים הנוספים בדירה בליל האירוע, התומכות, בעיקריהן, בגרסת העוררים באשר להתנהגותה ואמירותיה של המתלוננת בליל האירוע. ואולם, אין בכך, בשלב זה, כדי להטות את הכף לטובת העוררים. זאת, בעיקר, משום שלראיות לכאורה לעבירות המין מצטרפות ראיות לכאורה להדחתה של המתלוננת לסמים, בהיותה קטינה מתחת לגיל 16. בדיון בפניי הפנה בא כוח המשיבה להודעתה השנייה של המתלוננת, שבה ציינה כי אמרה מפורשות לעוררים כי היא בת 15 ( שם , עמ' 4, ש' 14-18). יש בכך ראיה לכאורה כי ידעו על קטינותה. אמירתו של העורר 2 כי המתלוננת אמרה לו שהיא בת 18.5, אין בה כדי לגרוע בשלב זה מאמירתה שלה כראיה לכאורה (ראו פרשת זאדה , עמ' 149). עוד מסרה המתלוננת בהודעותיה כי העוררים, כל אחד בתורו, סיפקו לה סמים מסוכנים מסוגים שונים. העורר 1, בעצמו, מספר בהודעתו כי השתמש בסמים עם המתלוננת בצוותא. העורר 2, לעומתו, הכחיש כי סיפק סמים למתלוננת, וכן הכחיש כי השתמשה בסמים בעת ששהתה בדירה ( שם , עמ' 3, ש' 63-70). ואולם, הכחשתו זו אינה עולה בקנה אחד עם הודעתו של אחיו יחזקאל, התומכת בעניין זה בגרסת המתלוננת ( שם , עמ' 6, ש' 178-189; עמ' 7, ש' 206-209).

9.אין צורך להכביר מילים אודות המסוכנות הנלמדת מקיומן של ראיות לכאורה לעבירות אינוס המשתלבות בראיות לכאורה לעבירות בסמים מסוכנים. צירוף זה יוצר מסכת של נסיבות המעצימות את מסוכנות העוררים (ראו בש"פ 244/06 נקש נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 7.2.06). בנסיבות אלו צדק בית משפט קמא כאשר שלל כל חלופת מעצר, אף מבלי להורות קודם לכן על הגשת תסקיר מעצר לצורך בחינת היתכנותה של חלופה כזו.

הערר נדחה.