בש"פ 6306/02 שמעון אבו נ. מדינת ישראל

העורר (נאשם 5) הועמד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו יחד עם ארבעה נאשמים נוספים. חלקו של העורר באישום הראשון, בו מיוחסות לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (סחיטה בכוח ובאיומים) וכן מתן אמצעים לביצוע פשע. ארבעת הנאשמים האחרים בפרשה (להלן: הארבעה) הועמדו לדין בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (סחיטה בכוח ובאיומים), חטיפה לשם סחיטה, שוד בחבורה ובאלימות, סחיטה בכוח ובאיומים, התפרצות, איומים ותקיפה בנסיבות מחמירות. לפי המתואר בכתב-האישום, ביום 1.7.02 ארעה פריצה בביתו של העורר ונגנבה מערכת קולנוע לצפייה ביתית (להלן: מערכת קולנוע). בעקבות כך, קשר העורר קשר עם הארבעה לסחוט בכוח ובאיומים את המתלונן, בגין חשדם כי חברו של המתלונן הוא שגנב את מערכת הקולנוע של העורר, והמתלונן יוכל לספק פרטים על כך. במסגרת הקשר ולשם קידומו, חטפו הארבעה את המתלונן לבית-הקברות המוסלמי ביפו, היכו אותו בידיהם ובקרשים בכל חלקי גופו, סחטו אותו בכוח ובאיומים, פרצו לביתו, שדדו אותו ואיימו על חייו. בין היתר, עשו הנאשמים שימוש במכונית שהעמיד לרשותם העורר.

עם הגשת כתב-האישום, ביקשה המדינה את מעצרם עד תום ההליכים של כל הנאשמים בפרשה, ובהם העורר. ביום 17.7.02 דן בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' סטרשנוב) בבקשת המדינה לעצור את העורר, וקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגדו, עליהן עמד בהחלטתו. נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר והמסוכנות הרבה הנשקפת מהן, לא ראה בית-המשפט קמא לשחרר את העורר בחלופת מעצר. לפיכך, הורה בית-המשפט על מעצרו עד תום ההליכים. על-כך הערר בפניי.

בא-כוח העורר טען כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למרשו. לטענתו, העורר לא היה מודע לפעולות האלימות שבוצעו במתלונן, ואף התביעה לא ראתה להעמידו לדין בגין עבירות האיומים והאלימות המיוחסות ליתר הנאשמים בפרשה. לחלופין, ביקש הסניגור כי אורה על שחרור מרשו בתנאי חלופה. מנגד, טען בא-כוח המדינה כי בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות בשלב זה של ההליכים, וכי נוכח המסוכנות הנשקפת מן העורר אין להסתפק בעניינו בחלופת מעצר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהובא בפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אין מחלוקת של ממש כי המתלונן נחטף לבית הקברות המוסלמי ביפו והוכה קשות, במטרה לדלות ממנו פרטים על מערכת הקולנוע שנגנבה מן העורר. גירסתו של העורר במשטרה לפיה פעלו הארבעה שלא על דעתו, אינה מתיישבת עם הראיות לכאורה בתיק החקירה. ראשית, נאשם 2 הודה בחקירתו במשטרה כי הוא ונאשמים נוספים בפרשה מלבד העורר, חטפו את המתלונן, איימו עליו והיכו אותו כדי לגלות פרטים על גניבת מערכת הקולנוע. לשאלת החוקר, ענה נאשם 2 כי חיפשו את מערכת הקולנוע לבקשת העורר. שנית, העורר הודה בחקירתו כי העמיד לרשות הארבעה רכב מסוג פז'ו השייך לאחיו. מהודעותיהם של המתלונן ושל הנאשם 2 במשטרה עולה כי הארבעה עשו שימוש ברכב שסיפק להם העורר לשם חטיפת המתלונן והובלתו ממקום למקום. במהלך אותו יום בו נחטף המתלונן והותקף, היה העורר בקשר טלפוני עם יתר הנאשמים, והנאשם 3 אף ירד ליד ביתו של העורר לאחר שהארבעה חזרו מבית-הקברות המוסלמי שם היכו את המתלונן ואיימו עליו. ראיות נסיבתיות אלה, בהצטרפן ליתר הראיות לכאורה בתיק, מצביעות על מעורבות ליכאורית של העורר בפרשה. הסבריו התמימים של העורר לגבי הסיבה לשמה העביר את רכב הפז'ו לידי הנאשמים ייבחנו על-ידי הערכאה הדיונית, אולם על-פני הדברים אין בהסברים אלה כדי להניח את הדעת בשלב זה של ההליכים. שלישית, אין חולק כי הנאשמים הגיעו עם מכונית הפז'ו למספרה בה עובד העורר, כשבתוך המכונית ישב המתלונן. העורר יצא מן המספרה לפוגשם. לפי גירסת המתלונן, פנה הנאשם 1 לעורר בנוכחות המתלונן, ואמר לו: "תגיד לי מה אתה רוצה שאני אעשה לו (למתלונן), אני אעשה. רק תגיד לי". המתלונן התחנן בפני העורר כי יניחו לו וכי אינו יודע דבר על מערכת הקולנוע. בתגובה, ענה העורר לנאשם 1 כי הוא מעוניין בחברו של המתלונן, שהיה חשוד בעיניו בגניבת המערכת. בחקירתו, לא הכחיש העורר את המפגש האמור ליד המספרה, אך טען כי לא ידע על האיומים ומעשי האלימות שביצעו יתר הנאשמים במתלונן. על-פני הדברים, טענה זו של העורר, קשה היא. מהודעותיהם של המתלונן ושל המשיב 2 במשטרה עולה כי החבורה הגיע למספרתו של העורר לאחר שהמתלונן הוכה ונחבל, וקשה להניח כי העורר לא הבחין בחבלות ובסימני המכות כאשר דיבר עם המתלונן. בהתחשב בכל אלה, המסקנה המתבקשת היא כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר היה מעורב בקשירת הקשר לסחיטת המתלונן במכות ובאיומים וכן סיפק מכונית לביצוע הפשע, מתוך מודעות לכך. לא נעלם מעיניי כי הנאשם 2 ציין בחקירתו כי העורר לא ידע פרטים על מה שעוללו למתלונן. עם זאת, ממכלול הראיות לכאורה בתיק החקירה עולה כי העורר ידע, או למיצער חשד ברמה גבוהה העולה כדי עצימת עיניים, כי נגד המתלונן הופעלו איומים וכוח כדי לסחוט אותו.

קשירת הקשר המיוחסת לעורר היא חמורה, אף אם התביעה לא ראתה להעמידו לדין כמבצע בצוותא. בנסיבות העבירה המיוחסת לעורר קיים חשש ממשי של שיבוש הליכים. מי שרצה להשיג מידע מהמתלונן באמצעות שליחיו האלימים, עלול גם לגרום לכך שהמתלונן יירתע מלהעיד. הקשר המיוחס לעורר והמעשים שעשו הפועלים מטעמו, מלמדים לכאורה על מסוכנות שאינה מאפשרת להסתפק בעניינו של העורר בחלופת מעצר. לאחר שתישמע עדותו של המתלונן, יהיה מקום לשקול בהליך של עיון חוזר את המשך שהייתו של העורר במעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.