בש"פ 7470/02 מדינת ישראל נ. שמעון אבו

לפניי ערר מטעם המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי, ולפיה נתקבלה בקשת המשיב לעיון חוזר בצדקת מעצרו ובית המשפט הורה לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים.

במסגרת כתב אישום שהוגש נגד המשיב וארבעה אחרים הואשם המשיב בקשירת קשר עם הנאשמים האחרים לביצוע פשע (סחיטה בכוח ובאיומים) ובמתן אמצעים (מכונית) לצורך ביצוע הפשע נשוא הקשר. ארבעת הנאשמים האחרים בפרשה הואשמו, בנוסף לעבירה של קשירת קשר עם המשיב, גם בעבירות שבוצעו על-ידם כלפי המתלונן לשם קידומה של מטרת הקשר, ובהן: חטיפה לשם סחיטה, שוד בחבורה ובאלימות, סחיטה בכוח ובאיומים, התפרצות, איומים ותקיפה בנסיבות מחמירות. המעשה בתמצית: מביתו של המשיב נגנבה מערכת קולנוע לצפייה ביתית. המשיב חשד כי חברו של המתלונן הוא אשר גנב מביתו את המערכת. מטרת הקשר, שקשר המשיב עם ארבעת הנאשמים האחרים, הייתה להוציא מפי המתלונן פרטים שיובילו לגילויה ולהחזרתה של המערכת הגנובה. לצורך זה חטפו ארבעת הנאשמים את המתלונן, הובילו אותו לבית הקברות המוסלמי ביפו, היכו אותו בידיהם ובקרשים בכל חלקי גופו, סחטו אותו בכוח ובאיומים, פרצו לביתו, שדדו אותו ואיימו על חייו.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של חמשת הנאשמים עד לתום בירור משפטם. בהליך נפרד הורה בית המשפט על מעצרם של ארבעת הנאשמים האחרים. הבקשה למעצרו של המשיב, שנדונה בנפרד לפני כבוד השופט סטרשנוב, אף היא נתקבלה. המשיב ערר על צדקת ההחלטה (בש"פ 6306/02). בדחותה את עררו ציינה השופטת ביניש, כי מן הראיות נובע שהמשיב היה מודע (למצער, בעצימת עיניים) למעשים החמורים שארבעת הנאשמים האחרים תיכננו ועשו כלפי המתלונן. את מסקנתה לעניין עילת וצדקת המעצר סיכמה לאמור:

קשירת הקשר המיוחסת לעורר [המשיב] היא חמורה, אף אם התביעה לא ראתה להעמידו לדין כמבצע בצוותא. בנסיבות העבירה המיוחסת לעורר קיים חשש ממשי של שיבוש הליכים. מי שרצה להשיג מידע מהמתלונן באמצעות שליחיו האלימים, עלול לגרום לכך שהמתלונן יירתע מלהעיד. הקשר המיוחס לעורר והמעשים שעשו הפועלים מטעמו, מלמדים לכאורה על מסוכנות שאינה מאפשרת להסתפק בעניינו של העורר בחלופת מעצר. לאחר שתישמע עדותו של המתלונן, יהיה מקום לשקול בהליך של עיון חוזר את המשך שהייתו של העורר במעצר.

החלטת השופט ביניש ניתנה ביום 30/7/02. שלושה ימים לאחר מכן, ביום 2/8/02, החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מודריק) לשחרר לחלופת מעצר את טוני גנדור, אחד מארבעת הנאשמים האחרים. בעקבות החלטה זו הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בצדקת מעצרו. טענתו הייתה, כי משראה בית המשפט לשחרר לחלופת מעצר אחד מארבעת הנאשמים האחרים, יש להחיל דין זה גם עליו ולשחררו לחלופת מעצר. כבוד השופטת קפלן-הגלר, שבקשה זו נדונה לפניה, קיבלה את בקשתו. מהחלטתה עולה, כי הייתה ערה לאמור בהחלטתה של השופטת ביניש. עם זאת סברה, כי ההחלטה לשחרר ממעצר את הנאשם גנדור, שנתקבלה לאחר החלטתה של השופטת ביניש, משנה את פני הדברים.

בעררה מציינת המדינה, כי הנאשם גנדור שוחרר ממעצרו בשל נסיבות חריגות ביותר של חולניות קשה והיזדקקותו של נאשם זה לטיפולי דיאליזה בתדירות של שלוש פעמים בשבוע. ואכן, אף מן החומר שהונח לפניי עולה, כי גנדור שוחרר לחלופת מעצר, אך ורק, בשל מחלתו הקשה. נמצא כי לנסיבות המיוחדות, שבעטיין שוחרר הנאשם גנדור, ולעקרון השוויון בין נאשמים, אשר הינחה את השופטת המלומדת להיעתר לבקשתו של המשיב, אין ולא כלום. בהחלטת השופטת ביניש צוין, כי "לאחר שתישמע עדותו של המתלונן, יהיה מקום לשקול בהליך של עיון חוזר את המשך שהייתו של העורר במעצר". הכול מסכימים כי עדותו של המתלונן במשפטם של המשיב וחבריו טרם נשמעה. לנוכח עובדה זו, ובהיעדר שינוי נסיבות אחר העשוי להיות רלוונטי, לא היה מקום לשעות לבקשת המשיב לעיון חוזר. בא-כוח המשיב עשה כמיטב יכולתו בניסיון לשכנעני, כי להשגת מטרת המעצר די בתנאי החלופה שעליה הורתה השופטת המלומדת; אלא שטיעון זה אינו ממין העניין שהועמד להכרעתי בעררה של המדינה.

ערר המדינה מתקבל, החלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת והצו שמכוחו נעצר המשיב עד לתום ההליכים מוחזר על כנו.