בש"פ 6323/10 בתיה כהן נ. מדינת ישראל , משטרת מחוז ירושלים

1.

זוהי בקשה לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ ), שדחה ערר שהגישו המבקשים על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' מי-דן ), במסגרתה נדחתה הבקשה להשיב למבקשים נכסים התפוסים על ידי המשיבה.

המבקש 2 (להלן: המבקש ) הורשע בשלוש עבירות של סחר בסם מסוכן, מתוך ארבע עבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 30.06.2010 ניתן פסק דין בעניינו של המבקש, וביום 13.09.2010 צפוי להתקיים דיון לגבי עונשו. עם הגשת כתב האישום התבקש בית משפט השלום להכריז על המבקש כסוחר סמים ולהורות על חילוט רכושו. מטרת התפיסה הייתה להבטיח את חילוט התפוסים בתום ההליכים המשפטיים. כמו כן, בעניינם של המבקשים מתנהלת חקירה בנוגע לעבירות של הלבנת הון.

2.

המבקשים הגישו לבית משפט השלום בקשה להשבת הנכסים התפוסים, המתייחסת לשני חשבונות בנק של המבקשת 1, אמו של המבקש, לכסף מזומן שנתפס בבית המבקש ורעייתו, המשיבה 3, ולרכב מסוג אאודי הרשום על שם המבקשת 1 (להלן: הרכב ). כמו כן ביקשו המבקשים לצוות על ביטול הערת אזהרה שנרשמה לטובת המשיבה על מחסנים שבשימושו של המבקש. בית משפט השלום הורה על המשך הקפאת חשבונה של המבקשת 1 בבנק לאומי, וכן על הקפאת הפיקדון וניירות הערך שבחשבונה של המשיבה 1 בבנק דיסקונט. נפסק כי הוכח שהמבקש ורעייתו השתמשו בחשבון הבנק בבנק לאומי כשלהם, ועל-כן, ומאחר שהמבקשים שמרו על זכות השתיקה ולא הצביעו על מקור הכספים – פסק בית המשפט כי תפיסת החשבונות בדין יסודה. אולם, נפסק כי חשבון העו"ש של המבקשת 1 – שלא נתפס – לא יוקפא, שכן הוא משמש למשיבה 1 למחייתה. לגבי הרכב, קבע בית משפט השלום כי הוא יושב למבקשים, אך בכפוף לתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט, וביניהם הפקדת סכום של 50,000 ש"ח. באשר לכסף המזומן, בית משפט השלום דחה את הבקשה לשחררו, שכן קיים חשד סביר באשר למקורו. בדומה, הורה בית המשפט כי הערת האזהרה על המחסנים של המבקשים – תישאר בעינה, שכן עולה חשד באשר שהם נרכשו מכספים שמקורם בעסקאות סמים.

המבקשים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, שדחה את הערר בכל הנוגע לחשבון המבקשת 1 בבנק לאומי, לרכב ולמחסנים. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי קיבל את הערר בכל הנוגע לחשבון בבנק דיסקונט. בית המשפט פסק כי לא הוכח שהמבקש ורעייתו עשו שימוש בחשבון זה, ונקבע כי הוא משמש את המבקשת 1 לצרכי מחייתה. על-כן הורה בית המשפט המחוזי לשחרר את החשבון כולו.

3.

עתה טוענים המבקשים כי יש לשחרר גם את החשבון בבנק לאומי, שכן החשבון שייך למבקשת 1, שהיא – לטענת המבקשים – אינה חשודה בעבירות המיוחסות ליתר המבקשים, והסיבה לתפיסת החשבונות אינה אלא כי המבקש ורעייתו עשו בהם שימוש. לטענת המבקשים אין למשיבה סמכות לתפוס את חשבון הבנק, והוראות חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון ) אינן ישימות כלפיהם. כמו כן, טוענים המבקשים כי אין מקום לזקוף לרעתם את שתיקתם בנוגע למקור הכספים, וכך להפוך את נטל הראייה באשר למקור זה. בנוסף טוענים הם כי הכספים הופקדו בחשבון שנים מספר לפני האירועים שבגינם הואשם המבקש, ועל-כן אינם יכולים להיות קשורים לעבירות המיוחסות לו. המבקשים מוסיפים וטוענים כי התנאים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום לגבי האפשרות לשחרר את הרכב מכבידים עליהם יתר על המידה. לשיטתם, מאחר שעל הרכב קיים שעבוד לבנק, הגובר על זכותה של המשיבה – שווי הרכב נמוך מהשווי שביקש בית המשפט להפקיד לצורך שחרורו של הרכב. בנוסך טוענים המבקשים כי שווי הכספים שנתפסו הינו גבוה בהרבה משווי הסמים שלגביהם מיוחסות למשיב עבירות הסמים על-פי כתב האישום.

4.

המשיבה טוענת כי הבקשה אינה מצדיקה דיון מתן רשות ערר בפני ערכאה נוספת. כמו כן גורסת המשיבה כי אין מקום לדון בבקשה כעת, זמן קצר לפני המועד שבו ידון בית המשפט המחוזי בעונש הצפוי למבקש, ובכלל זה בשאלה של חילוט הרכוש. המשיבה מציינת כי החקירה באשר להלבנת ההון הגיעה לסיומה, והפרקליטות צפויה להגיש נגד המשיבים כתב אישום בחודש אוקטובר, דבר שעשוי להשפיע על הבקשה. באשר לסמכות לתפוס את חשבון הבנק, טוענת המשיבה כי החשבון נתפס על ידה כדין, בהתאם להוראות סעיף 32 פקודת סדר הדין הפלילי, לפיה שוטר רשאי "לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה... עבירה... או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה". המשיבה טוענת כי קיים יסוד סביר להניח שבחשבון הבנק בוצעו עבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, וכי הכספים שבו הושגו בעבירות של עסקאות סמים. מאחר שהמשיב ורעייתו השתמשו בחשבון כבתור שלהם – סוברת המשיבה כי קמה סמכות לבית המשפט להורות על הקפאת החשבון מכוח סעיפים 32 ו-34 לפקודת סדר הדין הפלילי.

5.

לאחר שעיינתי בטענות המבקשים ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשה רשות הערעור להידחות. עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות, והמבקשים לא הצליחו לשכנעני כי קיימים טעמים המצדיקים דיון בערכאה נוספת.

אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. בדין נפסק כי ההחלטה לתפוס את חשבון הבנק של המבקשת 1 התקבלה בסמכות. המבקשת 1 נחקרה גם היא בעבירות של הלבנת כספים לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, בחשד כי העבירות בוצעו דרך חשבונות הבנק שלה. בנסיבות אלו, היה זה בסמכותה של המשיבה לתפוס את חשבון הבנק שדרכו, לכאורה, הולבנו הכספים. אמנם, תפיסת חפצים והחזקתם – יש עמה פגיעה בקניינם של המבקשים. אך פגיעה זו היא מוצדקת במקום בו יש לתפיסה תכלית ראויה מבחינה חברתית ומשפטית (ראו בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 464 (2000)). במקרה דנן, בו קיימות ראיות לכאורה כי הכסף שהופקד בחשבון הושג בעבירות של עסקאות סמים, וכן כי בחשבון בוצעו עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון – החלטת בית המשפט המחוזי מאזנת כראוי בין צרכי המחייה של המשיבה 1 מחד גיסא לבין הצורך בהחזקת הנכסים התפוסים מאידך גיסא. על-כן ההחלטה להמשיך את תפיסת החפצים היא כדין.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.