בש"פ 6378/06 חיים בן לולו נ. מדינת ישראל

רקע והליכים

א.שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' שידלובסקי אור) מיום 25.7.06 בב"ש 6682/06, בגדרה נעצרו העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת"פ 2109/06.

ב.(1) כנגד העוררים ואחר, שמואל אילוז (להלן אילוז), הוגש ביום 9.7.06 כתב אישום, המייחס להם חבלה בכוונה מחמירה (עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977; להלן החוק). כן מייחס כתב האישום לאילוז (בלבד) עבירה של איומים (לפי סעיף 192 לחוק) ועבירה של כליאת שווא (לפי סעיף 377 לחוק).

למען הסדר, ייקראו להלן העוררים בשמותיהם: העורר בבש"פ 6378/06 - בן לולו, והעורר בבש"פ 6388/06 - אלקלי.

(2) כתב האישום מתאר פרשה מחרידה: ביום 1.7.06 בשעות הערב, הגיעו ארבעת המתלוננים לדירתו של אילוז ובת זוגו, לנה קמינסקיה (להלן לנה). אחד מהמתלוננים, עיסא קוואס (להלן עיסא), ניהל בעבר עם לנה קשר ארוך טווח, והוא ביקש למסור לה מפתח לדירה אשר שכר בעבורה בתל אביב. אילוז סרב לאפשר ללנה ולבנם המשותף לרדת למטה, והחל לאיים על עיסא שיהרוג אותו ואת לנה. אילוז אף יצר קשר עם אלקלי, בן לולו ואדם נוסף וביקש מהם להגיע על מנת לשמש לו כתגבורת. כפי שנטען, אלקלי היה מצויד בסכין, בן לולו החזיק מקל והאדם הנוסף נשא עימו אקדח. בשלב זה נפתחה מסכת האלימות, כפי שהיא מגוללת בכתב האישום: האדם הנוסף דרך את האקדח, הצמידו לראשו של עיסא ואחר כך הכה את עיסא ומתלונן נוסף בעזרת האקדח; אילוז דקר את אחד המתלוננים במצחו, נתן לו אגרוף בפניו ואף הכה אותו בעזרת המקל, שהביא בן לולו; אלקלי, בן לולו והאדם הנוסף תפסו את אחד המתלוננים ובכך אפשרו לאילוז לדקור אותו בחזהו; הנאשמים וכן האדם הנוסף רדפו אחרי עיסא, ומשזה נפל דקר אותו אילוז בגבו ואילו בן לולו הכה אותו בראשו בעזרת המקל. בעקבות האירוע פונה עיסא לטיפול נמרץ, נזקק לתפרים בגבו ולנקז להסדרת נשימתו, נגרמו לו חבלות בכל חלקי גופו והוא סבל מבחילה ומכאבים חזקים.

(3) עם הגשת כתב האישום הוגשה כנגד שלושת הנאשמים בקשה למעצר עד תום ההליכים.

(4) ביום 25.7.06 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של אילוז, של אלקלי ושל בן לולו עד לתום ההליכים נגדם. מעצרו של אילוז הוארך בהסכמת בא כוחו. באשר לעורר ולבן לולו נקבע, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. את הראיות המרכזיות מצא בית המשפט המחוזי בהודעותיהם של המתלוננים. כן נקבע, כי מעשיהם של אלקלי ושל בן לולו מלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת מהם, ויש בהם כדי להקים עילה למעצרם. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה חרף העובדה, שבתסקיר המעצר שהוגש בעניינם של העוררים לבית המשפט המחוזי הומלץ לנקוט החלופות מעצר: בעניינו של אלקלי הומלץ על מעצר בית בבית אמו שילווה בהשגחה באיזוק אלקטרוני, ואילו בעניינו של בן לולו הומלץ על מעצר בית בבית אמו.

(5) מכאן העררים שלפני.

(6) להשלמת התמונה אוסיף, כי ביום 26.7.06, לאחר מתן החלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא ערר זה, הוגש כתב אישום כנגד אחיו של אלקלי, בגדרו יוחסו לו מעשי 'האדם הנוסף', כפי שתוארו בכתב האישום שהוגש כנגד העוררים.

טענות בן לולו (העורר בבש"פ 6378/06)

ג.(1) בערר זה נטען, כי חומר הראיות אינו תומך במיוחס לו בכתב האישום. לטענתו, בית המשפט המחוזי נתן לבו לבעייתיות העולה מחומר החקירה, אולם טעה בניתוח המסקנות והממצאים העולים מחומר הראיות. צוין כי העורר הוקלט אומר לתומו דברים שיש בהם גירסת חפות, כגון "אני הייתי שם שתי דקות, שלוש דקות ועפתי מהמקום, לא יכולתי לראות מה שקורה שם, את הזוועות שהיו שם".

(2) אשר לחלופת המעצר נטען, כי שירות המבחן המליץ על שחרורו של בן לולו לחלופה; שירות המבחן אף מצא כי מעצר בית בבית אמו של העורר בתנאים מגבילים יהווה חלופה הולמת, וזאת בעיקר נוכח מצבו המשפחתי – טיפול צמוד בבתו ובאמו. כן נמסר, כי העורר מוכן לקבל על עצמו כל מגבלה שתושת עליו, לרבות איזוק אלקטרוני.

(3) בדיון הוסיף בא כוחו של העורר, כי לא ניתן על פי הראיות לייחס לשולחו כוונה, וכי עברו הפלילי הוא מימים רחוקים, והוא חי חיים נורמטיביים.

טענות אלקלי (העורר בבש"פ 6388/06)

ד.(1) בערר נטען, כי חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט המחוזי אינו קושר את אלקלי למעשה אלימות כלשהו. בהקשר זה נטען באשר לסתירות העולות מדבריהם ומהודעותיהם של המתלוננים, סתירות אשר יורדות כנטען לשורש העניין ואשר שוללות אפשרות לגבש מסקנות עובדתיות ברורות באשר לחלקו של אלקלי באירוע המתואר בכתב האישום. עוד נטען, כי בעוד שכלפי שלושת המעורבים האחרים קיים לכאורה זיהוי המאפשר לעקוב אחר מעשיהם, בעניינו של אלקלי קיימים רק ערב רב של גרסאות ואוסף של סימני שאלה, המעמידים בספק את קיומן של ראיות.

(2) הנדבך השני בטיעוניו של בא כוח העורר עניינו בחלקו המינורי של אלקלי באירוע. לטענת בא כוחו, מחומר הראיות עולה בבירור, שמבין כלל המעורבים באירוע, היה אלקלי פחות דומיננטי ופחות אלים. בנסיבות אלו, ההתייחסות לכלל הנאשמים כאל בני מעמד שווה של מבצעים בצוותא מוטעית היא, ושומה היה על בית המשפט קמא לבחון את עניינו של כל אחד מן הנאשמים בהתאם למידת מעורבותו באירוע.

(3) לבסוף נטען, כי נוכח העובדה שאין לאלקלי עבר פלילי, שניהל אורח חיים נורמטיבי עובר לאירוע ושמעבר למעורבותו הנטענת בפרשה זו אין לחובתו נסיבות המצביעות על מסוכנותו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא אימץ את המלצת שירות המבחן לנקיטת חלופת מעצר כפי שפורטה לעיל. נטען כי יש בחלופה כדי לאיין חשש למסוכנות ולאפשר פיקוח מתמיד אחר תנועותיו של העורר.

ה.(1) באת כוח המדינה תיארה את התגרה הקשה, את הפגיעות במתלוננים, את הזיהוי הברור של העוררים העולה מהודעות המתלוננים, שלשיטתה מעשיהם מגלים מסוכנות מתפרצת אשר אין לאיינה בחלופה.

הכרעה

ו.עיינתי בחומר הראיות. כמותי כשופטת בית המשפט המחוזי, סבורני כי ישנן ראיות לכאורה. גם אם ניתן להצביע על סתירות כאלה ואחרות בגירסות המתלוננים, ועל רקע האירוע המהיר אין בהן לכאורה תימה, מתקיימים על פניהם מבחני בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147 (הנשיא ברק). אכן, לגבי בן לולו הראיות מובהקות בהרבה, שכן חזותו החרדית, בלבוש ובמראה הפנים, הבליטה אותו בעיני המתלוננים והאחרים, כעולה מהודעות כל המתלוננים וגם מהודעת העד שטנר, והמתלוננים מייחסים לו מעורבות בעבירות הנטענות מעין המפורט בכתב האישום. הראיות מובהקות פחות לגבי אלקלי, והסניגור המלומד ציין את הקשיים לגביו, ואולם, הוא מודה בכך שבא ברכב והביא אחרים ושהיה במקום, ולנה מכירה אותו היטב כחברו של אילוז, אלא שהוא כופר בהשתתפות בתגרה, בעוד המתלונן יוסף קוואס - במיוחד - קושר אותו אליה. הראיות לכאורה מצויות איפוא גם לגביו, אף אם טעונות הן בירור במשפט עצמו. המעשים מצביעים מטיבם על מסוכנות. גם באופן מוסרי מדובר לכאורה על מעשה נתעב, של בריונות אלימה. השאלה היא האם, כמצוות המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996, ניתן להפיג את המסוכנות באמצעים הפחותים ממעצר עד תום ההליכים.

(2) ככל שהמדובר בעורר בן לולו, חוששני שאין מקום להיעתר לערר. אכן, נסיבותיו האישיות קשות, כעולה מעיון בתסקיר שירות המבחן. חייו האישיים מורכבים, הן נוכח טיפול בילדה בת שמונה שאמה (רעייתו הראשונה) אינה מתפקדת, והוא אב מסור, הן נוכח פירוד מנישואים שניים, והן נוכח טיפול – יחד עם אחותו – באמו החולה, וכל זאת כמפרנס יחיד. צר לי על גורל הילדה וגם האם לעת זו, וכמובן נסיבותיו האישיות של העורר יעמדו לפני בית המשפט בדונו בתיק העיקרי; אבל היה עליו, בנסיבות משפחתיות כאלה, לחשב צעדיו ולא להסתבך לכאורה במעשי בריונות אלימים, לא כל שכן נוכח עברו הפלילי. עיון בגליון הרישום הפלילי שלו מגלה עבירות משכבר הימים ברכוש לא מעטות וכן עבירת איומים, וגם מקרה של תגרה (תחילה שתי פרשיות ללא הרשעה בבית המשפט לנוער), ובסך הכל 8 הליכים משנות השבעים והשמונים, והליך אחד שעניינו סמים. פועל לחובתו השילוב בין עבר פלילי, אף כי רחוק ברובו הגדול, לבין הראיות לכאורה באשר לאלימות ספציפית בתיק זה, בין השאר בהכאתם של שניים מן המתלוננים ופציעת אחד מהם. המסוכנות עולה מאלה. הדבר מביאני למסקנה שלא אוכל – אף כי בא כוחו לא הניח טענה שלא טען - לאשר חלופה לעת הזאת. היה על העורר, בגלל עברו ומצבו המשפחתי, לקיים את מה שאמרו חכמים לגבי נזיר, האסור בשתיית יין, שכדי להימנע מעבירה, עליו להתרחק מכל כרם יין ובהגיעו לכרם – לילך סחור סחור ("לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב" – "לך לך, אומרים, נזיר סחור סחור, לכרם לא תתקרב" בבלי שבת י"ג א').

(3) אשר לאלקלי, עברו נקי וזו כמובן נסיבה משמעותית הפועלת לטובתו. גם הראיות נגדו בודאי מצומצמות יותר כאמור, אף כי עצם בואו למקום מצויד בסכין כנטען אומר דרשני, ומיוחסת לו ספציפית תפיסת אחד המתלוננים - יוסף - כשאחר דוקר אותו, וכאמור, הפרטים יתבהרו במשפט. ואולם, על פי תסקיר שירות המבחן, המדובר ברווק בן 41 בעל רקע נורמטיבי, הדר בבית אמו שהוא המטפל העיקרי בה, והשירות המליץ על חלופה בתנאים מגבילים בבית אמו לרבות איזוק אלקטרוני ויציאה לעבודה. אני נכון לשחרורו בערבות לבית אמו (זאת אך בגלל הטיפול בה), למעצר בית מלא, ללא יציאה לעבודה, תוך איזוק אלקטרוני, ואל מול הפקדה בסך 10,000 ₪ וערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 20,000 ₪ כל אחד.

ז.אין בידי איפוא להיעתר לעררו של בן לולו (בש"פ 6378/06). עררו של אלקלי (3688/06) מתקבל בהתאם לאמור.