בש"פ 7163/06 מאיר אלקלי נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) בב"ש 6824/06 מיום 30.8.06 (להלן: ההחלטה ).

ההחלטה הותירה בעינה החלטה קודמת שניתנה כנגד העורר שקבעה כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים בגין העבירות שיוחסו לו בת.פ. 2125/06 של בית המשפט המחוזי בירושלים.

אלה העובדות הרלוונטיות בקצרה:

2.כנגד העורר ואחרים הוגש כתב אישום המייחס להם שורה של עבירות אלימות קשות. על פי הנטען: בין פלוני בשם שמואל אילוז (להלן: אילוז ) וחברתו לחיים לנה קמינסקה (להלן: לנה ), התנהל ויכוח באשר לרצונה של לנה להיפרד ממנו, על רקע מצב כלכלי קשה. מכר של לנה, עיסא קוואס (להלן: עיסא ), הציע לשכור עבורה דירה בתל אביב, ובתאריך 1.7.06, הגיע ביחד עם אחרים למקום מגוריהם של לנה ואילוז כדי למסור לה את מפתח הדירה שנשכרה. אילוז, שלא השלים עם כך, נעל את הדירה, מנע מלנה מלעזוב את הדירה והזעיק לעזרתו את משה אלקלי ואדם נוסף (בן לולו). משה אלקלי הזעיק את אחיו, מאיר אלקלי שהוא העורר בפנינו (להלן: העורר ). זה האחרון הגיע למקום כשהוא מצויד, על פי הנטען, באקדח. שאר המעורבים בפרשה היו מצוידים אף הם בכלי משחית למיניהם: מקל וסכין. עם הגיעה של "התגבורת" נפתחה מסכת אלימות שבה הותקפו עיסא וחבריו על ידי אילוז, העורר, אחיו, ובן לולו.

3.בהחלטה מיום 25.7.06, שבה נידון ערר שהגיש משה אלקלי – (אחיו של העורר) (להלן: האח ) כינה השופט א' רובינשטיין את מסכת העובדות הכוללת כ"פרשה מחרידה של אלימות" ולא בכדי. על פי הנטען, העורר דרך את האקדח שהיה ברשותו, הצמידו לראשו של עיסא ואחר כך היכה את עיסא ומתלונן נוסף בעזרת האקדח. אילוז דקר את אחד המתלוננים במצחו, נתן לו אגרוף בפניו ואף היכה אותו בעזרת המקל. העורר, אחיו, ובן לולו תפסו את אחד המתלוננים ואפשרו לאילוז לדקור אותו בחזהו. בהמשך רדף העורר ביחד עם חבריו אחרי עיסא. עיסא נפל והותקף פעם נוספת. העורר היכה בשלב זה את עיסא בכל חלקי גופו.

בעקבות האירוע פונה עיסא לטיפול נמרץ, נזקק לתפרים בגבו, לנקז להסדרת נשימתו ונגרמו לו חבלות כל חלקי גופו.

נגד העורר הוצא צו מעצר, אלא שהוא נמלט מהמשטרה. רק ב- 20.7.06 נעצר על ידי המשטרה. בתאריך 21.7.06 נעצר העורר על ידי בית משפט השלום ירושלים. העורר הצהיר בבית המשפט כי נגד אחיו הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים וסוכם כי אם ישוחרר האח, ישוחרר גם העורר. הצהרה זו אושרה על ידי נציג התביעה באותו דיון.

4.בית משפט השלום האריך את המעצר עד ליום 24.7.06. בפרק זמן זה, הוגש כתב אישום נגד העורר ועימו בקשה למעצר עד תום ההליכים. בתאריך 7.8.06 נעצר העורר עד תום ההליכים כאשר למעשה המעצר היה בהסכמה. סנגורו של העורר (הכוונה לסנגור הנוכחי) הודיע לבית המשפט כי הוא מסכים למעצר עד תום ההליכים אולם אם ישוחרר האח - תוגש בקשה לעיון חוזר ובגדרה יבקש העורר לאמץ את ההסכמה שהובאה לעיל, קרי: כי ההחלטה לגבי האח תיושם גם לגבי העורר.

התביעה הודיעה כי לטעמה יש הבדל בין האחים, והיא שומרת את זכותה להעלות את טענותיה בנושא זה " לרבות הטענה שאין הסכם לענין מעצר עד תום ההליכים ".

בית המשפט קמא (השופט י' ענבר) עצר את העורר עד תום ההליכים.

5.השלב הבא התרחש עם מתן ההחלטה בעניינו של האח (אותה החלטה שהוזכרה כבר לעיל) (בש"פ 6378/06 ו- 6388/06). השופט רובינשטיין הורה על שחרורו של האח משה אלקלי, בתנאים מגבילים כאשר הדגש הושם על עברו הנקי ועל חלקו הספציפי בביצוע העבירה. בעקבות החלטה זו הגיש העורר בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי בירושלים כאשר בפיו טענה אחת בלבד. הטענה מתמקדת באותה הבטחה, בה ראה העורר משום הבטחה שלטונית, לפיה אם ישוחרר אחיו ישוחרר גם הוא. בית משפט קמא (השופט י' שפירא) לא קיבל את הבקשה והותיר את העורר במעצר. אליבא דבית משפט קמא: " הסכמים יש לכבד במיוחד משהובאו בפני בית המשפט וניתנה החלטה שיפוטית בעקבות כך ". אולם "אל מול שיקול זה יש לשקול את טובת הציבור וביטחונו ובמקרה דנן את מסוכנותו של המבקש שלפני " (ראה עמ' 8 להחלטה מיום 30.8.06). מן הפן העובדתי ציין בית משפט קמא כי " ספק אם ההבטחה נסובה רק לגבי מעצר הימים או אם הוגש כתב אישום. אינני רואה מקום להורות כי זו מתפשטת אף על ההליכים לאחר הגשת כתב אישום" (עמ' 9 להחלטה).

על החלטה זו הערר הנוכחי.

6.בהודעת הערר חזר העורר על טענתו כי מדובר בהבטחה שלטונית. בשלב בו ניתנה ההבטחה, כך לטענת העורר, ידעה המשיבה את כל הנתונים הרלוונטיים, קרי: חלקו בפרשה וכן עברו הפלילי ובידיעת כל אלה הבטיחה מה שהבטיחה. הבטחה זו יש לקיים. אין מקום לאבחנה שעשה בית משפט קמא לעניין השלב בו ניתנה ההבטחה והיקף התפרסותה.

דיון

7.שתי סוגיות נפרדות עומדות על הפרק: האחת, מלכתחילה היה מקום להורות על מעצרו עד תום ההליכים של העורר, תוך בחינת הנדבכים "הקלאסיים" לענין מעצר עד תום ההליכים, קרי: קיומה של תשתית ראייתית ועילת מעצר, שלצידן בדיקה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחרותו של העורר פחותה, דהיינו- חלופת מעצר; השניה, האם אותה הבטחה שניתנה לעורר, כפי שצוין לעיל, מאיינת כל שיקול אחר, ודי בה בפני עצמה להביא לשחרורו.

8.באשר לשאלה הראשונה, למעשה לא היתה מחלוקת של ממש באשר לקיומן של תשתית ראייתית ועילת מעצר. מדובר כאמור בפרשה מחרידה של אלימות כשחלקו של העורר בפרשה זו הוא בולט ומסיבי. העורר לא הסתפק בכך שהביא אקדח והצמידו לראשו של עיסא, אלא אף השתמש באקדח כדי להכות בו את עיסא בכל חלקי גופו גם לאחר שזה האחרון נפל ארצה. העורר היה חלק מחבורה וסייע בידי בני החבורה האחרים לדקור מתלונן נוסף.

העובדה שהעורר הוזעק לאירוע על ידי אחיו הינה נסיבה לחומרה. העורר נקט באלימות קשה וחמורה "על פי הזמנה", יש בכך כדי להעיד על חוסר כל ערכים נורמטיביים וחוסר מעצורים. לעורר עבר פלילי עשיר - לא פחות משבע עשרה הרשעות קודמות בעבירות מסוגים שונים. לכך יש להוסיף כי העורר נמלט ממעצר, שעל כן נעצר מאוחר יותר, ולא במקביל לאחיו ולמעורבים הנוספים. תסקיר מעצר שניתן לגביו היה שלילי.

לפיכך, מדובר במקרה מובהק שבו מן הראוי שבו היה ראוי להורות על מעצר עד תום ההליכים.

9.נותרה אפוא השאלה שעניינה, ההבטחה שניתנה לעורר בשלב הראשון שבו הוארך מעצרו לצרכי חקירה. המדינה טוענת כי הבטחה זו, גם אם ניתנה, אין בה כדי להביא לשחרורו של העורר. בא כוח המדינה הסכים כי יתכן ונפלה טעות במתן ההצהרה הן בפן הכללי, והן בכך שלא הובהר במפורש כי מדובר אך ורק במעצר לצרכי חקירה. עדיין סבר, כאמור, כי ההחלטה, בדין יסודה בין היתר משום "שלא ניתן לתקן טעות בטעות".

10.חרף ההבטחה – אין מקום להתערב בהחלטה. מן הפן העובדתי: האבחנה שערך בית משפט קמא לענין התפרסותה של ההבטחה יש לה על מה שתסמוך. כפי שצוטט לעיל, בדיון לענין המעצר עד תום ההליכים, הודיעה באת כוח המדינה במפורש כי היא שומרת על זכותה להעלות את טיעוניה בנושא זה. לפיכך, העורר היה מודע לכך כי סוגיה זו עומדת על הפרק והיא אינה תלויה בלעדית בהחלטה באשר לאחיו.

11.מעבר לכך, ובפן העקרוני: כפי שצוין לעיל, מדובר במסוכנות מובהקת, בפרץ אלימות שרק בנס לא נגמר בתוצאות קשות יותר, כאשר גם החבלה שנגרמה בפועל היא חבלה קשה כמפורט לעיל. עברו של העורר והעובדה שנימלט ממעצר מצביעים חד משמעית על כך שאינטרס הציבור הוא כי יהיה מאחורי סורג ובריח עד להשלמת הדיון בענינו. לא היה מקום למתן ההבטחה מלכתחילה אולם בדיעבד, היא לא יכולה להיות שיקול בלעדי לענין מעצרו או שחרורו של העורר. בדונו באפשרות להשתחרר מעסקת טיעון אמר כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז) את הדברים הבאים:

"המדינה והתובעים בשמה חייבים להגשים בתחום הדיון הפלילי את מטרותיו עליהם להביא להרשעתם של האשמים ולזיכויים של החפים מפשע... אמינות השלטון אינה רק בקיום הבטחותיו אלא גם בקיום חובותיו השלטוניות... במקום שעסקת הטיעון עומדת כאבן נגף על דרך הגשמתו של המשפט הפלילי בכלל ועל הגשמתו בעבירות החמורות במיוחד יש אינטרס ציבורי בהשתחררותו ממנה..." (בג"צ 218/85 ארביב

נ' פרקליטות מחוז תל- אביב , פ"ד מ(2) 393).

האמור לעיל, ביחס להשתחררות מהסדר טיעון יפה גם לסיטואציה הנוכחית. העמדתם, זה מול זה של אינטרס הציבור בהגנה על שלומו ובטחונו, אל מול צפייתו של העורר כי ההבטחה כפי שהוא הבין אותה תקויים – גובר משקלו של אינטרס הציבור. במיוחד בכך, כאשר הפגיעה באינטרס הציפייה – ככל שהיתה, היא מינימלית. העורר לא שינה מצבו לרעה ולא היתה פגיעה בזכויותיו עקב אותה הבטחה.

לפיכך הערר נדחה.