בש"פ 6416/10 נביל אבו חדיר נ. מדינת ישראל

1.

העותר הוא אחיה של תיגריד דיאב ז"ל (להלן: המנוחה). בכתב אישום שהוגש נגדו נטען, כי במועד לא ידוע בסמוך ליום 20.7.1994 הוא החליט להמית את המנוחה משום שסבר כי התנהגותה פוגעת בכבוד המשפחה. לצורך כך, ביום 20.7.1994, עקב העותר אחר המנוחה, אשר בילתה אותו יום עם שלושת ילדיה שהיו אז קטינים. על-פי הנטען, בשעה 14:45 לערך, כאשר המנוחה וילדיה המתינו בתחנת האוטובוס, הגיח העותר מאחורי אוטובוסים שעמדו בתחנה, תפס את המנוחה בשערותיה, ודקר אותה עשרים ושלוש דקירות בגבה, בחזה, בפניה ובגפיה העליונות. כתוצאה מכך, מצאה המנוחה את מותה.

2.

ביום 1.3.2010 חתם שר הביטחון על תעודה בדבר ראיות חסויות לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) המחסה את פרטי המידע הבאים:

"1. מקורות המידע של שירות הביטחון הכללי לרבות כל פרט ו/או תוכן המידע שיש בו כדי לחושפם.

2.א. שיטות ודרכי פעולה, פעילות מבצעית, נהלי עבודה, ודרכי השגת מידע של שירות הביטחון הכללי, ככל שהם מתייחסים לאיסוף מידע מחוץ ובמסגרת חקירה, לרבות תוכן מידע העלול להביא לחשיפת שיטות ונהלים אלה.

ב.אמצעים טכניים של שירות הביטחון הכללי להשגת חומר מודיעיני וחומר חקירה, לרבות החומר אשר נאסף באמצעים אלה.

3.תפקידים, שמות, ומשימות של עובדי שירות הביטחון הכללי לרבות כל פרט אחר שיש בו כדי לגלות או לחשוף בדרך כלשהי את זהותם.

4.החיסיון חל על רשימת החומר והמידע החוסים תחת תעודה זו, לרבות כל פרט מזהה לגביהם ו/או אשר יש בו כדי להעיד על מהותו, היקפו וכמותו של החומר החסוי ולמעט העובדה כי מדובר במידע מודיעיני וחומר חקירה חסוי".

בתעודה צוין, כי החיסיון אינו חל על מידע מחקירת הנאשם וחקירת עדי התביעה המגלם פוטנציאל לטענות פסול.

3.

על רקע זה הוגשה העתירה שלפניי בגדרה ביקש העותר להורות למשיבה להעביר לידיו פראפרזות מפורטות של החומר החסוי הקיים בתיק. על בקשה זו חזר בא-כוח העורר גם במהלך הדיון שנערך לפניי ביום 21.9.2010. בדיון זה עמדה באת כוח המשיבה על השתלשלות העניינים בתיק וציינה, כי העותר נעצר רק בחודש נובמבר 2009 משום שהוא ברח לתחומי הרשות הפלסטינית; וכי הרצח בוצע באזור שער שכם לעיני עוברים ושבים, ובנוכחות שלושת ילדיה של המנוחה, אשר הצביעו על העותר כמבצע הרצח. עוד נטען, כי העדים שהפלילו את העותר בביצוע הרצח בזמנו, חוזרים על גרסתם גם עתה. יצוין, כי בא-כוחו של העותר חלק על תיאור זה של חומר הראיות. בהמשך, התקיים דיון במעמד צד אחד, שבמהלכו קיבלתי מבאת-כוח המדינה ומנציגי שירות הבטחון הכללי הבהרות ביחס לחומר החסוי ותוכנו. לבקשת באת-כוח המשיבה, ניתנה לה ארכה לצורך הגשת הודעה מעדכנת ביחס לחומר החסוי. הודעה מעדכנת כאמור הוגשה ביום 5.10.2010. בהסכמת המשיבה, ולאחר עיון בחומר הראיות החסוי הוריתי בהחלטתי מיום 7.10.2010 כי תועבר לידי העותר פראפרזה נוספת, שזו לשונה:

"נודע כי ילדי הנרצחת סיפרו למתקהלים בזירת הרצח כי הרוצח הינו נביל חסן עא עזיז אבו חדיר, יליד 1970, תושב שועאפט. נודע, כי ביום הרצח מעט לפני הרצח נראה נביל מהלך לאורך רח' סלאח א-דין בחברת מאג'ד דאוד רשיד אבו חדיר יליד 1970 תושב שועפאט.

נביל נראה משתתף בחגיגת הנישואין של זקי שוויקי מאבו טור.

נביל היה עצור על-ידי גורמי ממ"ס פלסטיני"

4.

בהתאם להחלטתי, הגיש העותר הודעה מעדכנת בה הוא טוען, כי הפראפרזה שהועברה לידיו מחדדת ומעצימה את הצורך בגילוי פרטים מלאים וגילוי החומר החסוי משום שנראה כי החומר החסוי יכול לסייע לו בהוכחת קו ההגנה שלו, שלפיו לא הוא היה זה שביצע את הרצח; והטענה שלפיה לאחר הרצח הוא נמלט לרשות הפלסטינית – אין לה על מה שתסמוך. לאור טענות אלה, שבתי ועיינתי בחומר החסוי ובחלקיו הרלוונטיים של החומר הגלוי. לאחר שעשיתי כן הגעתי למסקנה כי מעבר למה שפורט בפראפרזה שלעיל, אין בחומר החסוי ראיות החיוניות לניהול הגנתו של העותר בכלל, וראיות החיוניות להוכחת קו ההגנה הספציפי שאותו פרש לפניי בפרט. כידוע, במסגרת הביקורת השיפוטית הנערכת בהליך של עתירה לגילוי ראיה חסויה, אומד בית המשפט

את הנזק העלול להיגרם לביטחון הציבור כתוצאה מחשיפת הראיה כנגד הפגיעה שתיגרם להגנתו של הנאשם ולאינטרס של עשיית הצדק ככל שהראיה תיוותר חסויה. מקום בו מתברר, כי בחומר החסוי מצויה ראיה חיונית להגנתו של הנאשם, כי אז תוענק הבכורה לעניינו של הנאשם, אשר יגבר על השיקולים הציבוריים-בטחוניים (וראו סעיף 44 לפקודת הראיות). גם מקום בו הראיה החסויה איננה חיונית ממש להגנתו של הנאשם אולם היא בעלת חשיבות מסוימת להגנתו "יש להעריך את משקלה, ולאזן משקל זה כנגד מידת הפגיעה הצפויה מחשיפתה לאינטרס הבטחוני של המדינה. אם הרכיב הראשון גובר על השני יש לצוות על גילוי" (והשוו: בש"פ 155/08 אבו טיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2008)). כאמור, בענייננו לא מצאתי כי מעבר לאמור בפארפרזה שהועברה לידי העותר, יש בחומר החסוי מידע חיוני או מידע בעל חשיבות כלשהי להגנתו. הפראפרזה שהובאה לעיל, כוללת למעשה ארבעה רכיבים: הראשון, מתייחס לתגובתם של ילדי הנרצחת בזירת הרצח וזיהוי של העותר כמבצעו; השני, מתייחס לעובדה שביום הרצח ובסמוך לו נראה העותר כשהוא סובב באזור בו שהו גם המנוחה וילדיה; העובדה שהעותר נעצר על ידי גורמי הביטחון המסכל הפלסטיני; והעובדה שהוא נראה בחתונה מסוימת, במועד שבו נטען כי הוא נמלט מישראל. לרכיבים הראשון עד השלישי קיימות מקבילות בחומר הראיות הגלוי, ואין בחומר החסוי דבר נוסף שיש לו חשיבות להגנתו של העותר. לרכיב הרביעי – העובדה שהעותר השתתף בחתונה מסוימת – אין אמנם מקבילה בחומר הראיות הגלוי, אך לאחר עיון בחומר החסוי המתייחס אליה לא מצאתי כי יש בו מידע נוסף חיוני או בעל חשיבות להגנתו של העותר. סיכומו של דבר, בנסיבות המקרה שלפנינו אין

עילה לחשיפת ראיות מתוך החומר החסוי. נוכח תוכנו של החומר הגלוי ובהתחשב בפראפרזה שהועברה לידי העותר, חשיפה כזו אין בה, לדעתי, כדי לשרת האינטרסים של העותר מחד, ומאידך, היא עשויה להסב נזק ממשי וברור לאינטרסים ביטחוניים.

נוכח כל האמור, העתירה נדחית.