בש"פ 6479/97 מגלי אבו כף נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת.פ. 939/97) בגין עבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

כתב האישום מספר על סכסוך בקשר לשימוש בקרקע בין העורר ואחיו, חמאד אבו-כף (להלן: חמאד), לבין אחיהם החורג, זעיד אבו-כף (להלן: המתלונן). לפי כתב האישום, ביום 15.9.97 הגיעו העורר וחאמד ליד ביתו של המתלונן, וירו ירייה ברובה ציד באוויר, כדי להפחיד את המתלונן ואת בני משפחתו. זמן קצר לאחר מכן, העורר וחאמד ירו אל עבר המתלונן. חמאד ירה בו בבטנו ברובה הציד, והעורר ירה באקדח ברגלו. המתלונן נפגע קשה, ואף נשקפה סכנה לחייו. הוא עבר מספר ניתוחים, ובאחד מהם כרתו את רגלו.

חמאד הצליח להימלט מהאזור וטרם נתפס על-ידי המשטרה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' פלפל) הורה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. הערר מכוון כנגד החלטה זו.

את עיקר מאמציו הוציא בא-כוחו של העורר כדי לערער את תשתית הראיות של המשיבה וכדי לשכנע כי סיכויי ההרשעה אינם ממשיים. הוא טען כי עיקר הראיות שבידי המשיבה, שהן אמירות של המתלונן והודעות של קרובי המתלונן, נובעות מיצר הנקמנות על רקע הסכסוך. בפועל, כיוון שהירי התרחש בחשכה, לא יכלו המתלונן ויתר העדים לאירוע לזהות את העורר ואת אחיו ממרחק של חמישה מטרים. בין היתר נשען בא-כוח העורר על חוות דעת מומחה מטעמו שהוגשה לעיוני, לפיה בתנאי אור ירח זהים לאלה ששררו ביום ובשעה של הירי, לא ניתן כלל לזהות דמויות כלשהן, כפי שטוענים עדי המשיבה. העורר מוסיף ומצביע על סתירות הקיימות בהודעות העדים השונים וטוען כי בשל כך אין הן ראויות לאמון.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות הגעתי למסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי קיימות ראיות לכאורה לאשמת המשיב. רוב העדים העידו כי הירי התרחש בשעת בין ערביים, ולא בשעת החשיכה ממש. כך, למשל, המתלונן בהודעתו במשטרה מיום 30.10.97 העיד כי הירי התרחש כשהיה אור בחוץ, וקיימות הודעות נוספות לפיהן הירי התרחש לפני רדת החשיכה. אומנם קיימת גם הודעתה של עאלייה אבו כף, בת השבט, מיום 15.9.97, לפיה האירוע התרחש בשעה 19:30, שעה בה החשיכה כבר מצויה, אך זו הודעה אחת בין הודעות אחרות. בית המשפט המחוזי הוא זה שיצטרך להחליט איזו גרסה מהימנה עליו יותר. בשלב זה דייני אם קיימות ראיות לכאורה המצביעות על כך שניתן היה לזהות את העורר בזירת הירי.

גם עצם העובדה כי קיימות סתירות מסוימות בין ההודעות שמסרו העדים השונים, אין בה כדי להביא למסקנה כי אין תשתית ראייתית לאשמה. בית המשפט המחוזי הוא שיסיק את המסקנות מהסתירות הללו ויחליט אם לתת אמון בגרסת פלוני ולא בגרסת אלמוני. מכל מקום, לא התרשמתי כי ההודעות השונות, הקיימות בתיק, סותרות זו את זו עד כדי כך שנסתר גם הסיכוי כי העורר יורשע בגין העבירות המיוחסות לו.

טענה נוספת שמעורר העורר היא, כי המשטרה לא טרחה כלל לברר את האמת הטמונה בגרסתו, לפיה היה בעת האירוע אצל בן דודו פייסל אבו נאדי. הלכה היא, כי אם המשטרה אינה בוחנת כראוי טענת אליבי שמעלה הנאשם, עלול הדבר לפעול לחובת המדינה, עד כדי כך שתתערער הגרסה העולה מכתב האישום. אולם, בנסיבות המקרה אין זה נכון כי האליבי של העורר לא זכה להתייחסות של המשטרה. אותו פייסל אבו נאדי מסר הודעתו במשטרה ביום 18.9.97. כשנשאל אם הפרטים שמסר בהודעה הקודמת שנגבתה ממנו הינם מדוייקים השיב:

"כל מה שמסרתי בעדות זה נכון מלבד דבר אחד: הקטע של הזמנים- אני לא יכול לזכור זמן. שעה מדוייקת. אבל אני מעיד שעם שקיעת השמש תחילת החושך הגיע אלי אמג'לי ונשאר איתי". (ע' 1 ש' 6 - 9 להודעה).

בנסיבות המקרה אין לומר כי המשטרה לא התייחסה לאליבי של העורר, ומכל מקום, ההלכה שאליה הפנה העורר אינה יכולה לסייע לו, כיוון שגם בהינתן אליבי זה, עדיין אין הוא שולל את יכולתו של העורר לבצע את מעשה הירי לפני שביקר את בן דודו.

משכך, אני דוחה את טענות העורר בכל הנוגע לתשתית הראייתית הקיימת כנגדו. לפי החוק, תשתית זאת יוצרת חזקת מסוכנות, כיוון שמדובר בעבירה שבוצעה בנשק חם. לדעתי, חזת המסוכנות של העורר לא נסתרה. לפיכך קמה עילת מעצר נגד העורר.

גם אם כך, טוען בא-כוח העורר, בנסיבות המקרה אפשר וראוי להסתפק בחלופת מעצר, והוא מציע כי העורר ישהה במעצר בית במקום מרוחק מזירת העבירה. על האפשרות של חלופת מעצר אמר בית המשפט המחוזי כך:

"לאחר שעיינתי בתיק המשטרתי ושמעתי את טענות ב"כ המבקשת, נראה לי שקיים יסוד סביר לחשש ששחרור המשיב יכול להביא לשיבוש הליכי משפט, שכן הוא יכול לסכן את העדים ואת שלומם (חלק מהם הינם קטינים), ולפגוע בהם, כשם שפגע לכאורה במתלונן, ועל ידי כך הוא יתחמק מהליכי השפיטה או ישפיע על עדים, וכן קיים יסוד סביר לחשש שהוא יסכן את בטחונם של העדים. לא נראה לי שבנסיבות הענין ניתן להורות על חלופה למעצר, ולפיכך אני מחליט לעצור את המשיב עד לסיום ההליכים נגדו".

אכן, כמו בית המשפט המחוזי אף אני סבור כי הראיות לכאורה נגד העורר מעוררת חשש רציני שמא שחרור העורר מן המעצר, ואפילו מעצר בית של העורר, יוביל לנסיון להשפיע או אף לפגוע בעדים, שלפי הטענה כבר היום הם חוששים לשתף פעולה עם המשטרה, ואף עלול להחמיר את הסכסוך בין היריבים בסכסוך הקרקעות ולהוסיף סכנה לשלום הציבור.

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר.