בש"פ 6511/08 אחמד אבו בכרה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 14.5.08 בב"ש 20857/08 (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ) אשר קיבל ערר שאותו הגישה המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בבאר-שבע מיום 30.4.08 בב"ש 2293/08 (ת.פ. 1560/08, כבוד השופט ג' אמוראי) והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

כתב האישום. ביום 10.2.08 הוגש לבית משפט השלום בבאר-שבע כתב אישום כנגד העורר וכנגד שלושה נאשמים נוספים. כתב האישום ייחס לעורר עבירה של התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין ); עבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין; עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין; עבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186 לחוק העונשין; עבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק העונשין; עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952; עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 ועבירה של נהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2 לתקנות ביטוח לרכב מנועי.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 3.2.08 בשעה 16:00 או בסמוך לכך, התפרצו העורר ושלושת הנאשמים האחרים, יחד עם קטין נוסף, למשק 138 בכמהין השייך למר יעקב סבדי (להלן – הבעלים ), במטרה לבצע גניבה. העורר ונאשם 4 נכנסו לקראוונים ולמחסן במשק ונטלו מתוך המחסן כלי עבודה וחקלאות שונים בשווי של כ-2,500 ש"ח. את הרכוש הגנוב הניחו העורר והנאשמים בטנדר מסוג מגנום, שעה שהנאשמים 2-3 ישבו בו. בהמשך, איימו העורר והנאשם 4 על אדם בשם טריצאי טונגצאין (להלן - המתלונן ) כשהעורר 1 הניף לעברו סכין ואמר לו שאם יתקרב אליו הוא ישחט אותו, תוך שסימן תנועה על צווארו, ודרש ממנו בתוקפנות כבל לרכב לצורך תדלוקו בסולר של הבעלים [ ככל הנראה הכוונה היא לצינור – י.ד. ]. העורר נטל סולר, תידלק בו את הרכב ומילא "ג'ריקנים" בסולר. בהמשך איים גם הנאשם 4 בהתנהגות על המתלונן, בכך שסימן על צווארו סימן שחיטה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו ובדיון מיום 20.2.08 ביקש בית משפט השלום כי יוכן תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

3.

תסקירי המעצר. בתסקיר המעצר הראשון שהוגש ביום 18.3.08 ציין שירות המבחן כי העורר נוקט בדפוס "מטשטש ומצמצם" בכל הנוגע למעורבות בפלילים; מקל ראש בחוקי התעבורה, משתמש בהתנהגות אימפולסיבית להשגת מטרותיו ללא בחינה של משמעות פעולותיו והשלכותיהן עליו ועל אחרים וכי קיים סיכון ל"פריצת גבולות" גם בעתיד. בנוסף, התרשם שירות המבחן כי שני הערבים שהוצעו אינם מתאימים בשל נסיבותיהם ולפיכך לא המליץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בציינו כי במידה שיוצגו ערבים נוספים, הם יבדקו. בתסקיר המעצר המשלים שהוגש ביום 13.4.08, התייחס שירות המבחן לשלושת הערבים המוצעים בעניינו של העורר והתרשם כי הערבים המוצעים מתקשים להתייחס להשלכותיו של הפיקוח על העורר (מימון כלכלי של שהייתו בביתם, המחירים המשפחתיים והאישיים הנדרשים מן הערבים ויכולתם להתחייב לתפקיד לאורך זמן). בנסיבות אלה, התקשה שירות המבחן לנקוט עמדה ברורה לגבי שחרור העורר לחלופת מעצר. בהוראת בית משפט השלום, הוכן תסקיר משלים שהוגש ביום 29.4.08, במסגרתו ציין שירות המבחן כי שב ונפגש עם הערב העיקרי המוצע, מר אלעביד עאיד (להלן – הערב ), בן 46, נשוי לשתי נשים ואב לשבעה ילדים, אינו עובד ומתקיים מהבטחת הכנסה. הערב מסר לשירות המבחן כי יש לו הרשעה אחת מלפני עשרים שנים, בגין שימוש בסם מסוג חשיש וכי מאז אינו משתמש בסמים. בנוסף, מסר כי הוא משמש כראש משפחה ומתוקף מעמדו זו הוא אף עוסק בסולחות ובפתרון סכסוכים.

בשיחה עימו הדגיש שירות המבחן את המשמעות וההשלכות של הפיקוח על העורר והערב הביע נכונות לשאת במחויבות תפקידו. שירות המבחן התרשם כי הערב המוצע יכול להוות דמות סמכותית ולהציב גבולות להתנהגותו של העורר ולפיכך המליץ לשחרר את העורר לחלופה המוצעת בביתו של הערב, בתנאי מעצר בית מלאים ותחת השגחתו המתמדת, כאשר במקרים בהם יצטרך לצאת את ביתו, יסייעו לו שני הערבים המוצעים הנוספים, באופן שלפחות ערב אחד ילווה את העורר.

4.

החלטת בית משפט השלום. ביום 20.2.08 קבע בית המשפט קמא כי הגם שקיימת תשתית ראייתית לכאורית ועילת מעצר בעניינו של העורר, יש לקבל תסקיר מעצר אשר יבחן חלופת מעצר מוצעת בעניינו. לאחר קבלתם של שלושת תסקירי המבחן המתוארים לעיל ולאחר שביום 30.4.08 התקיים בפניו דיון במסגרתו נחקרו הערבים המוצעים, ביום 1.5.08 הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר למעצר בית, בהתאם להמלצתו של שירות המבחן בתסקיר המעצר המשלים מיום 29.4.08.

בית משפט השלום ציין כי העורר, בן 31, נשוי לאזרחית ישראלית ואב לשלושה ילדים,

חי ומתגורר בישראל מאז גיל שמונה ואין לו מקום מגורים אחר, אולם מעולם הוא לא קיבל אישור לשהייה חוקית בישראל. בנוסף, צויין כי לעורר שתי הרשעות פליליות, האחת מחודש אוקטובר 2001 בגין עבירה של אי מניעת פשע, בגינה נדון ל-12 חודשי מאסר והשניה מחודש אפריל 2003, בגין עבירות של תקיפת שוטר וכניסה לישראל שלא כחוק, בגינן נדון לקנס ומאסר על תנאי. בנוסף, צויין כי כנגד העורר תלויים שני כתבי אישום, אחד בבית משפט השלום באילת בגין עבירה של כניסה לישראל שלא כדין, שיבוש הליכי משפט, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והחזקת נכס החשוד כגנוב והשני בבית המשפט הצבאי ביהודה בגין עבירת שוד. בית משפט השלום ציין כי התרשם ישירות מהמשיב במהלך הדיונים כי קיימת אצלו כוונה אמיתית לשנות את אורחות חייו וציין כי מעצרו של העורר משך כשלושה חודשים יצר שינוי אצל העורר. לעניין חלופת המעצר, קבע בית משפט השלום כי התרשם מרצינותו וסמכותו של הערב, שהינו ראש חמולה מכובד העוסק בסולחות ופתרון סכסוכים במגזר הבדואי, אשר יחזיק את העורר בביתו בפיקוחו הצמוד, וכן מרצינותם של שני הערבים שיסייעו לו. לבסוף, הגיע בית משפט השלום לכלל מסקנה כי ניתן ליתן אמון במשיב כי ימלא אחר תנאי השחרור ושחרר אותו למעצר בית בתנאים מגבילים.

5.

החלטת בית המשפט המחוזי. על החלטתו האמורה של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר קיבל את הערר ביום 14.5.08 והורה על השבתו של העורר למעצר עד תום ההליכים.

בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי צדק בית משפט השלום בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי קמה עילת מעצר בעניינו, נוכח המסוכנות הלכאורית והחשש לשיבוש הליכי משפט, הנובעים מהמעשים המיוחסים לו, כאשר לא הייתה מחלוקת ביחס לשני אלו אלא סביב עצם שחרורו של העורר ממעצר. עם זאת, ציין בית המשפט קמא כי לעורר שלוש הרשעות פליליות, כאשר נוסף על השתיים שציין בית משפט השלום הורשע העורר גם בבית משפט השלום בבאר-שבע בגין עבירה של שהייה שלא כחוק בישראל, בגינה נדון למאסר על תנאי ובנוסף, במסגרת ההליך המתנהל כנגדו בבית משפט השלום בבאר-שבע, הוצאו כנגדו שישה צווי הבאה [ בפועל הוצאו ארבעה צווי הבאה על ידי בית משפט השלום באילת ושניים על ידי בית משפט השלום בבאר שבע –

י.ד. ] וההליכים בענייניו אף הותלו, עד לאיתורו ומעצרו במסגרת צו הבאה.

בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי למרות הדברים שמסר הערב לשירות המבחן, עליהם חזר בבית המשפט קמא, מתנהל כנגדו הליך בבית משפט השלום בבאר-שבע, בגין עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים, עבירות שאותן עבר לכאורה כנגד אשתו. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי הערב הנוסף, מר אלדנפירי לא דייק בדבריו כשטען בפני בית משפט השלום כי הוא נעדר עבר פלילי, הואיל ובשנת 1999 הורשע בעבירה של החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית ונדון למאסר על תנאי.

בית המשפט המחוזי ציין כי העורר שוהה בישראל שלא כדין, ובעבר אף פנה למשרד הפנים ועתר לבג"צ בעניין זה, כאשר העתירה נמחקה וטרם בוצעה פנייה מחודשת למשרד הפנים. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי הגם שהעורר מתגורר בישראל מגיל שמונה ונישא לאזרחית ישראלית, ובתי המשפט התחשבו בכך בעבר, העורר לא עשה מאום במשך שנים כדי להכשיר את שהייתו בישראל ולאור פעילותו הפלילית, ספק אם הכשר כאמור ינתן לו. נקבע, כי בכך שונה מעמדו של העורר ממצבם של שותפיו לעבירה. עוד צויין כי נאשם 4, שחלקו בפרשה נשוא כתב האישום גדול מזה של הנאשמים 2-3, שוהה בישראל כדין באמצעות היתר שהייה המוארך מעת לעת. כן נקבע כי שהייתו של העורר בישראל שלא כדין, והתחמקותו מן הדין במסגרת ההליך הנוסף המתנהל כנגדו בבית משפט השלום בבאר-שבע, מעוררות חשש לסיכול הליכי משפט. יתר על כן, קבע בית המשפט קמא כי חלקו של העורר שונה מחלקם של הנאשמים האחרים גם בשל כך שמיוחסות לו עבירת הסחיטה באיומים ועבירת נהיגה ברכב מבלי שקיבל אי פעם רישיון נהיגה, ללא ביטוח וברכב שהורד מהכביש. עבירות אלה המסכנות את ביטחון הציבור, מלמדות על יחסו של העורר לכיבוד החוק ומעוררות ספק האם ניתן ליתן בעורר אמון כי ימלא אחר תנאי השחרור.

לאור כל האמור לעיל, נקבע כי מסוכנותו של העורר, הנלמדת מן המעשים המיוחסים לו ונסיבות ביצועם, תוך שימוש בסכין וזלזול בשלטון החוק; התרשמותו של שירות המבחן ממסוכנותו והאפשרות כי יחזור לבצע עבירות בעתיד, והעובדה כי הערבים המוצעים לא מסרו פרטים נכונים לשירות המבחן ולבית משפט השלום (ולפיכך קיים ספק האם ראויים הם לאמון בית המשפט), מביאים למסקנה כי העורר לא הרים את הנטל להפרכת מסוכנותו הלכאורית וכי במידה שישוחרר, יעמיד את הציבור בפני סכנה ממשית. לפיכך, קיבל בית המשפט המחוזי את הערר והורה על הארכת מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

נימוקי הערר

6.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד מ' יוסף – שגה בית המשפט המחוזי כשקיבל את הערר מן הטעם שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, דבר המוסכם על הצדדים. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי כשלא התייחס לדבריו של בית משפט השלום, אשר קיבל את חלופת המעצר המוצעת בדמות מעצר בית מלא בביתו של הערב, שהינו, כדברי בית משפט השלום, ראש חמולה מכובד העוסק בסולחות ופיתרון סכסוכים במגזר הבדואי.

7.

בנוסף, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מהתרשמותו של בית משפט השלום מן העורר ומקביעתו כי יש ליתן בעורר אמון, שימלא את תנאי השחרור. מוסיף העורר וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו בעניין התיק הפלילי המתנהל כנגד הערב בבית משפט השלום בבאר-שבע בגין תקיפת אשתו. לטענתו, הערב מנהל את ההליך הפלילי בעניינו כדי להוכיח את חפותו ולא יעלה על הדעת כי אדם שהוגש נגדו כתב אישום ייחשב כאשם ויפסל מלשמש כערב לאדם אחר. במסגרת הדיון לפניי הוסיף בא כוח העורר וטען כי בכל ההליכים הקודמים בהם הורשע העורר נגזרו עליו עונשי מאסר על תנאי בלבד, למעט במקרה אחד, במסגרתו נגזר עליו מאסר בפועל בן שנים עשר חודשים, וגם אז הורתה ועדת השחרורים לנכות שליש ממאסרו. לטענתו, עונשים אלו מעידים על כך שניתן ליתן בעורר אמון, כי הוא אינו מסוכן ואינו צפוי להימלט מן הדין. יתר על כן, טען בא כוח העורר כי העורר אינו "עבריין", וכי מרבית המקרים בהם הורשע נבעו משהותו הבלתי חוקית בישראל, כאשר העורר הגיש בקשה חדשה בעניין זה אשר טרם זכתה למענה.

8.

לבסוף, טוען העורר כי שלושת הנאשמים הנוספים אשר נעצרו יחד עם העורר שוחררו בו ביום, לרבות הנאשם 4 לו מיוחסים מעשים דומים לאלו שמיוחסים לעורר. לפיכך, טוען העורר כי ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים מהווה אפליה פסולה בין נאשמים.

9.

לאור כל האמור לעיל, מבקש העורר לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי.

תגובת המשיבה

10.

מנגד, טוענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד ד' כהן-ויליאמס – כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, בניגוד להליכים המשפטיים הקודמים שהתנהלו בעניינו של העורר, במקרה הנוכחי הוא אינו מואשם בשהייה בלתי חוקית בישראל בלבד, אלא מיוחסות לו עבירות של התפרצות, נשיאת סכין, סחיטה באיומים, נהיגה ברכב שהורד מהכביש, ללא רישיון וללא ביטוח. לטענת המשיבה, העבירות הנ"ל והנסיבות בהן נעברו מלמדות על מסוכנותו של העורר, מסוכנות אשר נלמדת גם מתסקיר המעצר שהגיש שירות המבחן בעניינו, במסגרתו ציין מפורשות כי קיימת רמת סיכון לפריצת גבולות של העורר גם בעתיד.

11.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת, שעה שהערב המוצע העיקרי מואשם בתקיפת אשתו שהביאה אותה לאבדן הכרה; ערב נוסף הינו בעל עבר פלילי של שימוש בסמים וערב חלופי שלישי הינו בחור בן עשרים וחמש אשר ספק אם יהיה בכוחו להציב גבולות לעורר ולהוות עבורו דמות סמכותית.

12.

לפיכך, טוענת המשיבה כי מסוכנותו של העורר והעדר חלופת מעצר מתאימה, מחייבים את דחיית הבקשה והותרת העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בערר על נספחיו, לרבות החלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

14.

סבורני כי צודקת המשיבה בטענתה כי להבדיל מההליכים המשפטיים שהתנהלו כנגד העורר בעבר, ההליך המתנהל נגדו כעת והאישומים המיוחסים לו במסגרת כתב האישום, מלמדים כי נשקפת ממנו מסוכנות. העורר התפרץ לשטח פרטי, גנב כלי עבודה וסולר, תוך שהוא מאיים בסכין על אדם שנכח במקום לבל יתקרב אליו וכופה עליו לסייע לו בגניבת הסולר. מעשים אלו, שבוצעו תוך שימוש בסכין ושלאחריהם נמלט העורר מהמקום תוך שהוא נוהג ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח בתוקף, ברכב שהורד על הכביש, מעידים על המסוכנות הנשקפת מן העורר ועל יחסו המזלזל לשלטון החוק. מסוכנות זו נלמדת גם מתסקיר המעצר הראשון שהוכן בעניינו של העורר, במסגרתו ציין שירות המבחן מפורשות כי קיים סיכון לפריצת גבולות של העורר גם בעתיד. לפיכך, הגם שעברו הפלילי של העורר אינו מכביד במיוחד, הרי שדי בעבירות המיוחסות לו במסגרת כתב האישום בהליך הנוכחי ובנסיבות ביצוען כדי להקים את חזקת המסוכנות בעניינו.

15.

מסקנתי הנ"ל בדבר מסוכנותו של העורר מתחזקת נוכח האישום בעבירה של נשיאת סכין למטרה לא כשרה ולאיום שהפנה העורר כלפי העובד שנכח במקום האירוע, תוך שהוא מניף את הסכין לעברו ואומר לו כי אם יתקרב אליו הוא "ישחט אותו". הלכה פסוקה היא כי יש לנהוג בחומרה במקרים בהם נעשה שימוש בסכין, ויפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט מ' חשין בבש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.94):

"יש שמכנים דרך זו "תרבות הסכין", ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים."

לשיטתי, דברים אלו נכונים, בשינויים המחויבים, גם כאשר השימוש בסכין מבוצע למטרות איומים "בלבד". הגם שאיומים בסכין, כשלעצמם, אינם מקימים את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, סבורני כי עצם נשיאת הסכין למטרה לא כשרה והאיום באמצעותה מהווים נסיבה מיוחדת לחומרה, המעידה על המסוכנות הנשקפת ממי שמיוחסים לו מעשים אלו, כאשר הנפקות של השימוש בסכין למטרת פציעה בפועל הינה לעניין הקמתה של חזקת המסוכנות כאמור. לפיכך, כפי שציינתי לעיל, נשיאת הסכין על ידי העורר והשימוש בה למטרת איומים ואילוץ העובד שנקלע למקום האירוע לסייע בגניבה, מחזקים את מסקנתי בדבר המסוכנות הנשקפת מן העורר.

16.

באשר לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר בפיקוחם של הערבים המוצעים. הערב העיקרי המוצע, מר אלעביד, מסר לשירות המבחן ולבית משפט השלום מידע חלקי אודות מעורבותו בפלילים, כאשר התברר כי במסגרת המידע שמסר לא דיווח על ההליך המתנהל נגדו בבית משפט השלום בבאר שבע בגין תקיפת אשתו עד אבדן הכרה. מבלי לחוות דעתי על מסוגלותו של ערב זה לשמש כערב נוכח ההליך המתנהל נגדו, הרי שעצם הסתרת המידע האמור, הן משירות המבחן והן מבית משפט השלום, אומרת דרשני ומקימה ספק באשר לאמון שניתן ליתן בערב זה. דברים אלו נכונים גם כלפי הערב הנוסף, מר אלדנפירי, אשר טען בפני בית משפט השלום כי הוא נעדר עבר פלילי, שעה שבשנת 1999 הורשע בעבירה של החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית ונדון למאסר על תנאי. לבסוף, באשר לערב השלישי המוצע כערב "מסייע", מר אלחוסה, סבורני כי נוכח גילו הצעיר, ספק אם יוכל לשמש דמות סמכותית ומציבת גבולות עבור העורר, וממילא הוא הוצע למטרות סיוע לשני הערבים האחרים ואין מקום להתיר את שחרורו של העורר לחלופת מעצר בפיקוחו בלבד.

17.

יתר על כן, לא מצאתי מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר גם מן הטעם שאין ליתן בעורר עצמו אמון. העורר הועמד לדין מספר פעמים בגין עבירות שונות, הנוגעות בעיקרן לשהותו הבלתי חוקית בישראל, ופעם אחר פעם קיבל מבתי המשפט הזדמנויות להסדיר את מעמדו בישראל ולחזור אל דרך הישר. למרבה הצער, העורר לא השכיל לנצל הזדמנויות אלה. המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום הנוכחי מעידים, כאמור, על הזלזול שהוא חש כלפי שלטון החוק. לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין מקום ליתן בו אמון ולשחררו לחלופת מעצר.

18.

לבסוף, באשר לאפליה הנטענת בין העורר לבין שלושת הנאשמים האחרים אשר שוחררו ממעצר, סבורני כי דינה של טענה זו להידחות. ראשית, קיים הבדל מהותי בין העורר, השוהה בישראל שלא כחוק ואשר טרם הסדיר את מעמדו למרות הזדמנויות רבות שניתנו לו בעניין זה, לבין הנאשמים האחרים השוהים בישראל כדין. שנית, לעורר עבר פלילי, שאינו נובע רק מעצם שהייתו הבלתי חוקית בישראל, שעה שהנאשמים האחרים נעדרים כל עבר פלילי. לבסוף, חלקו של העורר בכתב האישום חמור מחלקם של הנאשמים האחרים, לרבות מחלקו של הנאשם 4 ונוסף על האישומים בעבירות "התעבורתיות" באופיין, מיוחסת לעורר גם עבירה של סחיטה באיומים, שבוצעה תוך שימוש בסכין. שיקולים אלו, מצדיקים את ההבחנה שביצע בית המשפט המחוזי בין העורר לבין יתר הנאשמים.

19.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.