בש"פ 6516/09 ידיעות אחרונות נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר שעניינו בהוראת סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב – 2002, לפיה נאסר פרסום תיעוד חזותי או קולי של חקירה, בחלקו או במלואו, בלא רשות בית המשפט.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת י' וילנר) דחה את בקשת העוררת, מפעילת אתר החדשות המקוון Ynet , מבית ידיעות אחרונות, להתיר לה לפרסם קלטות שעליהן שיחזור רצח החיילת דפנה כרמון ז"ל (להלן: הקלטות ). מדובר בקלטות אשר הוגשו לבית המשפט המחוזי לפני כשני עשורים, במסגרת ת"פ 353/84, שבסופו הורשעו כמאל ומחמד סבייחי (להלן: המורשעים או הנידונים ) ברצח.

ליבת הדיון תיסוב אפוא סביב היחס שבין האיסור על פרסום תיעוד חזותי או קולי מחקירה לבין עקרון פומביות הדיון וחשיפת חומר הראיות לעיני הציבור.

2.

בית המשפט המחוזי קבע כי סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב – 2002 (להלן: חוק חקירת חשודים או החוק ), לפיו נאסר כאמור פרסום של תיעוד חזותי או קולי מחקירה בלא שניתנה לכך רשות מבית המשפט, חל במקרה זה, למרות שהוא נחקק לאחר ביצוע העבירה בה הורשעו הנידונים ולאחר חקירתם שתועדה, היות שתחולת החוק מתייחסת למועד פרסום הקלטות ולא למועד עריכתן. בית המשפט עמד על האינטרסים המתנגשים במקרה הנוכחי וסבר כי נוכח הגשת הבקשה למשפט חוזר ייתכן שההליך מצוי שוב בנקודת ההתחלה, שכן אם תתקבל בקשת המורשעים למשפט חוזר, יחל משפטם מחדש, לרבות שמיעת העדויות. במצב דברים זה קיים חשש כי פרסום הקלטות ישפיע על העדויות שטרם נשמעו ויביא לפגיעה בהליך השיפוטי. במצב זה, סבר בית המשפט, נדרשים טעמים מיוחדים וחריגים המצדיקים את התרת פרסום הקלטות, אך טעמים שכאלה לא נמצאו בענייננו. לפיכך דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערערת.

נגד החלטה זו מופנה הערר.

3.

העוררת גורסת כי מתקיימים במקרה דנן כל הקריטריונים שנקבעו בפסק הדין המנחה לעניין זה, ע"פ 10994/08 מדינת ישראל נ' תורג'מן (טרם פורסם, 14.5.09) (להלן: עניין תורג'מן ), ומטים את הכף להתרת פרסומן של הקלטות. זאת, שכן מדובר בראיות שהוגשו במסגרת הליך פומבי שהסתיים לפני שנים רבות ועל כן אין חשש להשפעה על ההליך או לחשיפת הראיות בטרם עת ; קיים עניין ציבורי רב בפרסום נוכח טענת המורשעים בבקשה למשפט חוזר שהגישו לאחרונה, כי מן הקלטות ניתן ללמוד על ליקויים חמורים בחקירתם ועל עיוות הדין שנגרם להם, אשר מצדיקים קיומו של משפט חוזר ;

המורשעים כולם הביעו הסכמתם ורצונם בפרסום הקלטות ואין חשש לפגיעה בצדדים שלישיים. העוררת מדגישה כי אין בכוונתה לחשוף קטעים שיש בהם כדי לפגוע במשפחת הקרבן וטוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בחופש הביטוי ובפומביות הדיון. כן נטען כי המשיבים עושים שימוש בסעיף 13 לחוק כ"עלה תאנה" להסתרת מחדלי חקירה.

לשיטתה של העוררת, הנמקת בית המשפט המחוזי מעוררת קושי, שכן על-פי ההלכה הנוהגת, בהיות ההרשעה חלוטה, ניתן לעקרון פומביות הדיון משקל מכריע. ואולם, לפי החלטת בית המשפט המחוזי, דווקא במצב בו קיים אינטרס ציבורי קונקרטי בפרסום נוכח הבקשה למשפט חוזר, וההרשעה עודה חלוטה, נדחים שיקולי פומביות הדיון בשל האפשרות למשפט חוזר. העוררת סבורה כי מכיוון שבכל מקרה של הרשעה קיימת אפשרות שתוגש בקשה למשפט חוזר, מדובר בתוצאה בלתי-מתקבלת על הדעת. לשיטתה, המועד הקובע להפעלת שיקול הדעת השיפוטי אם להתיר את פרסום הקלטות הוא המועד בו מוגשת הבקשה להתרת הפרסום, כאשר בענייננו נכון למועד זה ההרשעה חלוטה. העוררת מטעימה, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, בקשה למשפט חוזר אינה מחזירה את ההליך לשלב שלפני הגשת כתב אישום אלא לשלב שלאחר הגשת כתב האישום ותחילת המשפט. לדבריה, החששות שהועלו להשפעה על המשפט הינם ערטילאיים ומחוסרי בסיס.

באת כוח העוררת מדגישה כי קיימת חשיבות לסיקור התקשורתי בעניין זה בזמן אמת, בעוד שבית המשפט יושב על המדוכה, ולכן יש לבחון האם יש טעמים טובים שלא לפרסם, ולא לבחון האם יש טעמים לפרסם.

4.

המשיבה מכירה בחשיבות הפרסום כחלק מעקרון פומביות הדיון, אך מדגישה כי שיקול זה אינו עומד לבדו. לדברי בא כוח המדינה, בבקשה למשפט חוזר שהגישו המורשעים טוענים הם לכשלים בחקירתם ומסתמכים על הקלטת המתעדת לטעמם כשלים אלה. הוא מסביר כי אם יוחלט על עריכת משפט חוזר, תעמודנה הקלטות בלב המשפט החוזר. לפיכך, ברי שפרסום הקלטת עתה, עלול לפגוע בניהול ההליך. לטעמו, לא מתקיימים טעמים מיוחדים שיצדיקו הפרסום דווקא עתה והמערערת לא הניחה הסבר משכנע מדוע דווקא עתה מתחייב הפרסום. לטענת המערערת כי בעניינו של כל נאשם יכול שתוגש בקשה למשפט חוזר הוא משיב כי לא דומה האפשרות התיאורטית למצב בו אכן הוגשה בקשה והיא עודה תלויה ועומדת. הוא מטעים כי לאחר שתינתן החלטה בבקשה למשפט חוזר יוכל בית המשפט להידרש לנושא הפרסום, לרבות לפגיעה שתיגרם למשפחת הקרבן שבעבורה יהיה הפרסום כפתיחת הפצע מחדש.

דיון

5.

המסגרת הנורמטיבית לדיון נמצאת בין גדריו של חוק חקירת חשודים. החוק נועד להבטיח את תקינותם של הליכי חקירת חשודים ואת זכותם של אלה ליחס הוגן ואנושי בחקירה. מימושה של תכלית זו נעשה על דרך של תיעוד חזותי או קולי של חקירת חשוד בכל מהלכה של החקירה (סעיף 4 לחוק). תיעודה בכתב של החקירה מאפשר לבית המשפט לעמוד על גרסתו של החשוד ועל התפתחויות תוכניות, אם חלו התפתחויות שכאלה בגרסה שמסר החשוד. לעומת זאת, תיעוד חזותי או קולי של החקירה מאפשר לבית המשפט לעמוד באופן חד ומדויק יותר על הדינמיקה של החקירה ומהלכה, על האופן בו התנהלה. הוא מאפשר לבית המשפט את היתרון שבהתרשמות ממראה עיניים וממשמע אוזניים, אותו לא ניתן לדלות מן הדף הכתוב. התיעוד מאפשר לבית המשפט לעמוד על דרך השגתן של הודעות ולהעריך נכונה את משקלן. במילים אחרות, תיעוד חזותי או קולי של החקירה מאפשר לבית המשפט להתרשם במישרין מאופן ניהול החקירה ולהבטיח כי הכללים החלים באשר לניהול חקירה משטרתית יקוימו (והשוו להצעת החוק המקורית, הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 15)(הודאת נאשם בעבירות חמורות), התשס"א – 2000, הצ"ח 2928, 30.10.2000, עמ' 54)).

6.

סעיף 13 לחוק, שהוא הניצב במוקד הדיון בערר, אוסר על פרסום תיעוד חזותי או קולי של חקירה בלא רשות בית המשפט:

13.איסור פרסום קלטת - עונשין

המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית משפט, דינו - מאסר שנה; לענין סעיף זה, "חקירה" - לרבות חקירה בידי רשות אחרת המוסמכת לחקור על פי דין, שהוצא לגביה צו לפי סעיף 16(ג).

סעיף זה הינו בבחינת הסדר משלים להוראה על תיעוד חזותי או קולי של חקירת חשוד שבסעיף 4 לחוק. הוא מטיל מגבלה על השימוש בתיעוד שנוצר על-פי הוראת סעיף 4 לחוק.

טיבו של האיסור על פרסום תיעוד חזותי או קולי של חקירה לפי סעיף 13 לחוק נבחן בפירוט בעניין תורג'מן וב-בש"פ 4275/07 רשות השידור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.9.07) (להלן: עניין זדורוב )). בפרשות אלה הותוו העקרונות המנחים ליישומה של הוראת סעיף 13 לחוק ועל כן לא אחזור על הדברים מראשיתם, אלא כדי הצורך להכרעה בערר שבפניי.

7.

בעניין תורג'מן עמדה השופטת פרוקצ'יה על טיבו של האיסור על פרסום תיעוד חזותי או קולי של חקירה לפי סעיף 13 לחוק:

"...ענייננו באיסור פלילי מכוח חוק חקירת חשודים לפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה משטרתית, המשתרע על כל סוג של חקירה, וחל על כל סוגי הנחקרים, ואינו מוגבל לחשודים או נאשמים בלבד. האיסור אינו מוגבל בזמן, ואינו מותנה בקיום משפט פלילי. הוא חל ומחייב, בין אם המשפט טרם החל, ובין במהלכו או לאחר שהסתיים ; הוא חל גם מקום שהתיק הפלילי נסגר בלא שנוהל משפט כלל. על כל המצבים האלה חל איסור פרסום על-פי סעיף 13 לחוק, אשר אין לחרוג ממנו אלא אם ניתנה רשות מיוחדת לפרסום על-ידי בית המשפט, המשמש ערכאת ביקורת ופיקוח על פרסום כזה. החובה לקבל אישור מבית המשפט קודם לפרסום קלטת חקירה היא חובה כללית שאין לצמצמה רק לשלב מסוים בהליך הפלילי לאור נוסחו הרחב והכוללני של סעיף 13 לחוק" (עניין תורג'מן , פסקה 40).

האיסור על פרסום תיעוד חזותי או קולי לפי סעיף 13 לחוק הוא אם כן איסור רחב, גורף. אין הוא מייחד את עצמו לשלב מסוים של ההליך הפלילי, אין הוא מחריג מתחולתו את השלב שלפני הגשת כתב אישום או את השלב שלאחר הפיכת פסק הדין הפלילי לחלוט. יחד עם זאת, המחוקק הותיר לבית המשפט שיקול דעת לסטות מכלל זה ולהורות על התרת הפרסום. לאמור: הכלל הינו של איסור הפרסום. התרת הפרסום היא בבחינת החריג לכלל (עניין זדורוב ; עניין תורג'מן ). אישורו של בית המשפט לפרסום נדרש בכל שלב משלבי ההליך ומכאן גם החשיבות שייחס המחוקק לפיקוח השיפוטי על פרסומם של חומרים מסוג זה מחדר החקירה.

7.

ההכרעה בבקשה לפרסם תיעוד קולי או חזותי מחקירה היא פרי איזונים בין ערכים, עקרונות ואינטרסים. מלאכת איזונים זו אורגת מספר מישורי בחינה לכלל הכרעה מוגמרת. היא מחייבת איזון בין הערכים והעקרונות הניצבים ביסוד סעיף 13 לחוק, אל מול ערכים ועקרונות רלוונטיים אחרים, תוך מתן המשקל היחסי הראוי לכל אחד מהם. איזון עקרוני זה יש להחיל על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ולחשוף באמצעותו את נקודת האיזון הראויה למקרה הקונקרטי. מהם הערכים המתגוששים ביניהם בזירת הבקשה להתרת פרסומו של תיעוד חזותי או קולי מחקירה?

מן העבר האחד ניצבים הערכים המוגנים העיקריים על-ידי האיסור על פרסום התיעוד הקולי או החזותי. ראשונה להם היא זכותם של נחקרים – חשודים, נאשמים ועדים אחרים – לפרטיות ולכבוד. עניין לנו בזכויות יסוד שהפכו עם עיגונן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לבעלות מעמד חוקתי על-חוקי (ע"פ 4424/98

סילגדו נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(5) 529, 539 (2002) ; בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון , פ"ד נב(5) 481, 521 (1998)). ככאלה, המשקל וההגנה הניתנים לזכויות אלה הם נכבדים ורחבים, גם אם לא מוחלטים (עע"ם 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות (לא פורסמה, 19.5.09) ;

בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה (לא פורסם, 14.5.06) פסקאות 8 - 11) ;

בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים , פ"ד מח(2) 456, 470 (1994)). מידת ההגנה על זכויות אלה ונקודת האיזון בין הערכים הרלוונטיים, ככל שאינם מתיישבים זה עם זה, כמוה כמראה המשקפת את דמותה של החברה, באשר הם ניצבים בלב ההכרה באוטונומיה של הפרט.

אינטרס נוסף העומד ביסוד האיסור על פרסום תיעוד חזותי או קולי מחקירה עניינו בשמירה על פעילות תקינה ויעילה של המשטרה בחקירות שהיא מנהלת. החשש הינו כי פרסום תיעוד חזותי או קולי מחקירה יפגע ביעילות עבודת המשטרה. זאת, כיוון שעצם הידיעה על כך שהמידע הנמסר עשוי לזכות לפרסום ציבורי רחב עלולה להרתיע או להניא עדים מלמסור את מלוא המידע שברשותם בחופשיות. יצוין, בעניין זדורוב הובעה הדעה כי הפגיעה בכבודו ובפרטיותו של עד, אשר טמונה בפרסום חקירתו, אינה שונה במהותה מזו הנגרמת כאשר עדותו של עד בבית המשפט מצולמת ומשודרת, שלב לגביו נקבע איסור בחוק על צילום באולם בית המשפט ופרסומו, ונקבע כי התכליות שביסוד איסור זה דומות לתכליות שביסוד האיסור שבסעיף 13 לחוק (עניין זדורוב ;

סעיף 70(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984). אבהיר כי ערה אני לכך שחשש זה יכול להיות רלוונטי גם בשלב מסירת העדות בבית המשפט, שהרי ככלל מתנהלים ההליכים בפומבי והעדות שימסור העד עשויה גם היא לזכות לפרסום נרחב. יחד עם זאת, עודני סבורה כי כאשר מצויים אנו בשלב החקירה, ידיעתו של העד כי הדברים שייאמרו מפיו יצולמו וישודרו באמצעי התקשורת ויזכו לתפוצה רחבה עלולה להרתיעו, במיוחד בשלב כה מקדמי, ממסירת העדות, או ממסירת מלוא הפרטים הידועים לו. לעומת זאת, כאשר מתייצב העד להעיד הדבר מתרחש לאחר שנחקר כבר במשטרה ומסר גרסה. דבר זה יש בו כדי להקל על מסירת העדות. כך או כך, מסירת העדות בפני הקהל בבית המשפט, גם אם אינה מעמד קל, עדיין אינה טומנת בחובה את אותה פגיעה בכבוד ובפרטיות שיש בפרסום מתוך חדר החקירות.

מכל מקום, פרסום הדברים שמסר העד בחקירה כפי שתועדו תיעוד חזותי או קולי עלול לפגום ביכולתה של המשטרה למלא תפקידה בחקירתם של חשדות לביצוע עבירות פליליות. ככזו היא עלולה לפגוע באינטרס הציבורי בהבאת האשם לדין, בניהול הליך פלילי שיביא לחשיפת האמת ובביטחון ממנו נהנה האזרח המהלך לתומו ברחוב (ראו גם עניין תורג'מן בפסקה 43 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).

שיקול רלוונטי אחר התומך באיסור על פרסום חומר כאמור הוא כי אם הובילה החקירה להגשת כתב אישום ולניהול משפט, עלול פרסום קלטת החקירה בעת שהמשפט מתנהל להשפיע על ניהולו היעיל, הענייני וההוגן של ההליך ולפגוע בו ( שם ). פגיעה זו יכולה להתרחש בשתי דרכים עיקריות. האחת היא כי הפרסום ישפיע, במודע או שלא במודע, על עדותם של עדים במשפט – על עדותו של אותו עד שתיעוד חקירתו הוא שפרסומו מבוקש, או על עדים אחרים שצפויים למסור עדותם אך נחשפים עוד קודם לכן לפרטי חקירתו של עד אחר. הפרסום עלול "לזהם" את העדויות ולהשפיע על דרך מסירתן, אך הוא גם עלול לחשוף את העדים ללחצים שונים. בנוסף, מתעורר חשש מפני ניהול בפועל של ההליך בזירה התקשורתית ולא בין כתלי בית המשפט, דבר שישים לאל את ההליך הפלילי ואת מטרותיו.

8.

בעברה השני של הזירה מצויים כללים ועקרונות התומכים בפרסום התיעוד מחדר החקירות. הערכים התומכים בפרסום אף הם כבדי משקל ובמוקדם זכות יסוד חוקתיות. הטעם המרכזי להתרת הפרסום הינו עקרון פומביות הדיון בעת ניהול משפט. עקרון פומביות הדיון, הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, אף הוא בעל מעמד חוקתי על-חוקי בשיטתנו. פומביות הדיון היא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי. היא מהווה ערובה חיונית לתקינות ההליך המשפטי, לשיפור איכותן של ההחלטות המתקבלות ולאמון הציבור במערכת המשפט (ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' עו"ד פלוני (לא פורסם, 27.2.08) ; ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 444, 450 – 451 (1991) ; בג"ץ 258/07 ח"כ גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006 (לא פורסם, 6.2.07) פסקה 6 לפסק דינה של הנשיאה (להלן: עניין גלאון ) ; בג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה , פ"ד נח(1) 529, 534 - 535 (2003) ; ע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל , פ"ד נג(3) 714, 718 (1999)).

בבסיסו של עקרון פומביות הדיון ניצבים חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת ועקרון השקיפות בפעולתן של הרשויות הציבוריות. ערכים אלה שלושתם ארוגים זה בזה. שלושתם משקפים אינטרסים ציבוריים כבדי משקל. שלושתם עומדים בבסיס היחס שבין הפרט לשלטון במשטר הדמוקרטי. שלושתם אינם מוחלטים ויש שהם ייסוגו בפני ערך או אינטרס אחר שיש להעדיפו בנסיבות העניין או ליתן גם לו מרחב קיום ראוי. דיו רבה נשפכה בפסיקת בית משפט זה אודות ערכים אלה ולא אחזור על הידוע (וראו למשל: ע"א 4963/07 הנ"ל ;

עניין גלאון ;

ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 5.4.06) (להלן: עניין ליאור דקל ) ; רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(2) 97, 110 - 112 (2004) ; רע"א 3614/97 דן אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית , פ"ד נג(1) 26, 45 - 48 (1998) ; בג"ץ 6126/94 סנש נ' יו"ר רשות השידור , פ"ד נג(3) 817 (1999)). יחד עם זאת, בהקשר של הדיון הנוכחי ראויים הם הדברים הבאים מפי השופטת פרוקצ'יה:

חשיבותו של עקרון פומביות הדיון ניכרת, בין השאר, בקידום תכלית השקיפות, בהגבירו את הבקרה הציבורית על התנהלות מערכות השלטון, ובהרתעה שהוא יוצר מפני הפרות כללי הפעולה החלים כאשר ידוע מראש כי, לימים, הפרות אלה תוצגנה לעין הציבור. השקיפות בחקירות משטרה נושאת חשיבות מיוחדת כאמצעי ביקורת על התנהלות החקירה, וכאמצעי הגנה על זכויות נחקרים מפני הפרות כללי החקירה. על מקומה החשוב של התקשורת ביישומו של עקרון השקיפות בפעולות רשויות השלטון עמדה הפסיקה לאורך שנים... (עניין תורג'מן , פסקה 47).

מכלול עקרונות אלה עומד ברקעה של הוראת סעיף 13 לחוק ולאורם יש לקוראה. הם מקרינים על הוראה זו ועל האופן בו יש ליישמה ( עניין תורג'מן , פסקה 45 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).

9.

בעניין תורג'מן עמד בית משפט זה על כך שנקודת האיזון בין האינטרסים הנוגדים בשאלת הפרסום של חומרי חקירה שתועדו תיעוד חזותי או קולי אינה אחת ויחידה, אלא היא עשויה להשתנות בשלבים שונים של ההליך הפלילי, הן בהיבט של האיזון העקרוני, הן בהיבט של האיזון הקונקרטי. על ציר הזמן של ההליך הפלילי ניתן להתוות שלושה מקטעי זמן: המקטע הראשון הוא שלב החקירה, אותו נראה כנמשך עד ההחלטה על הגשת כתב אישום ותחילת המשפט. המקטע השני הוא זה של ניהול ההליך הפלילי, ואילו המקטע השלישי נפתח עם תום המשפט הפלילי.

בשלב הראשון , שלב החקירה, מהווה איסור הפרסום לפי סעיף 13 לחוק נקודת מוצא, ואילו היתר הפרסום שמור לנסיבות חריגות ומיוחדות, ובכפוף להוראות החוק בנוגע להצגת חומר חקירה עובר להגשת כתב אישום. זאת, נוכח החשש הממשי כי פרסום אותו תיעוד יפגע בהמשך החקירה וישפיע על עדים, כמו-גם ישבש הליך משפטי עתידי. לאלה יש להוסיף את החשש לפגיעה בפרטיותם של נחקרים וצדדים שלישיים. בשלב השני , משהוגש כתב אישום והמשפט החל להתנהל, בוחן בית המשפט את התרת הפרסום כחלק מזכות הציבור לדעת, כשלנגד עיניו עקרון פומביות הדיון, לרבות ביחס לראיות שהוצגו בדיון, ואל מולו החשש מפגיעה בתקינות ההליך שעודו מתנהל והסיכון לפגיעה בפרטיותם ובכבודם של גורמים שונים הנוגעים לחקירה. בשלב זה מושם דגש על השאלה האם החומר שפרסומו מבוקש נחשף כבר במהלך המשפט בדלתיים פתוחות. כן נשקלות ההשלכות הקונקרטיות והרחבות יותר של פרסום בכלי התקשורת והחשיפה הנרחבת הכרוכה בו. בשלב השלישי , משהסתיים ההליך הפלילי, משתנה מערך השיקולים: שיקולי ההגנה על תקינות ההליך השיפוטי הקונקרטי אינם מתקיימים עוד. בשעה זו נשקלים עקרון הפומביות וזכות הציבור לדעת כנגד זכותם לפרטיות של גורמים שיש להם נגיעה לחקירה. שיקול רלוונטי נוסף בשלב זה הינו השפעת הפרסום על ניהולן של חקירות משטרה עתידיות, במיוחד בהיבט של נכונותם של עדים לשתף פעולה במהלך החקירה (עניין תורג'מן , פסקאות 51 – 54 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).

על שיקולים אלה מתווספים מספר שיקולים נוספים שראויים להישקל בכל שלב: ראשית, מידת העניין הציבורי שבפרסום. על שיקול זה נאמר כי "העניין הציבורי לצורך היתר פרסום קלטת חקירה צריך להיות בעל משקל ומשמעות, שיש בהם כדי לגבור על הזכות לפרטיות של נחקרים, עדים וצדדים שלישיים שעלולים להיפגע מהפרסום" (עניין תורג'מן , פסקה 55). נדרש כי העניין לציבור שבפרסום יהיה ממשי. שיקולים נוספים שיש להביא בחשבון הינם האם ניתן לנקוט באמצעי פרסום מתון יותר שיקטין את הפגיעה שתיגרם מחשיפת החומר בפני הציבור או להטיל הגבלות שונות באופן שימתן את הפגיעה בנחקרים ובצדדים שלישיים, והאם הנחקר הסכים לפרסום או התנגד לו ( שם , בפסקה 56).

מן הכלל אל הפרט

10.

דין הערר להידחות.

נקודת מחלוקת מרכזית בין הצדדים הייתה מיקומו המדויק של ההליך בעניינם של הנידונים על ציר הזמן הפלילי. כאמור, ההליך הפלילי שבסופו נמצאו הם אשמים במיוחס להם הסתיים לפני שנים רבות, אולם לאחרונה הוגשה, כך נמסר, בקשה למשפט חוזר. בית המשפט המחוזי סבר כי נוכח הגשת הבקשה למשפט חוזר מצוי ההליך שוב בנקודת הזמן ההתחלתית של טרם תחילת המשפט. העוררת, אשר חולקת על קביעה זו, סבורה כי בקשה למשפט חוזר מחזירה את ההליך לשלב שלפני הגשת כתב אישום.

עמדתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה מקובלת עליי. תקנה 9(ב) לתקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז – 1957 מורה כי:

במשפט חוזר בבית משפט מחוזי, לפי בקשת הנידון, יחולו סדרי הדין הנוהגים בבית משפט מחוזי בשפיטה על פי כתב אישום; ובית המשפט ידון בדבר כאילו הנידון נאשם בפניו בכתב האישום שהוגש נגדו בראשונה וכאילו לא הורשע עוד על כתב אישום כאמור.

הנה כי כן, המשפט החוזר אינו המשכו של ההליך הראשון ואף לא מקצה שיפורים ותיקונים לשגגות שיכול ונפלו בו. זהו הליך חדש, עצמאי, הבא תחת ההליך הראשון ובמסגרתו בוחן בית המשפט המחוזי, כבית משפט של ערכאה ראשונה, את האישומים המיוחסים לנידון מלכתחילה, כאילו לא התקיים קודם לכן הליך בעניינו בגין אותם המעשים. בהליך זה נהנה הנידון שוב מחזקת החפות (ע"פ 8168/05 פלינק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.5.07) בפסקה 12). מטרתו של המשפט החוזר לפרוש בפני בית המשפט את התמונה במלואה, על-מנת לאפשר לו להגיע לחקר האמת, וזאת משום החשש כי בהליך הראשון לא נחשפה האמת במלואה ( שם ). "זהו הליך " de novo ". אין עוד להסתמך על הרשעת המבקשים או על הממצאים והמסקנות שהוסקו נגדם" (מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529, 566 (1999)).

אם אכן תתקבל בקשתם של הנידונים ובית משפט זה יורה על עריכת משפט חוזר בעניינם, יפתח משפטם מחדש. ההליך כולו יחל מראשיתו, לרבות שלב שמיעת ההוכחות. יש להניח כי במסגרת פרשת ההוכחות יונחו בפני בית המשפט הקלטות שבמוקד הערר הנוכחי, שכן נראה כי הן "חומר חקירה". לפיכך, אני סבורה כי מבחינה מהותית, יש לראות את הבקשה למשפט חוזר כמחזירה את ההליך כולו לשלב שלפני הגשת כתב האישום. יחד עם זאת, איני סבורה כי יש בענייננו חשיבות רבה לקביעה האם חוזר ההליך לשלב שלפני הגשת כתב האישום או לשלב של תחילת המשפט, שהרי כך או כך העיקר הוא שחוזרים אנו לשלב בו טרם נשמעו העדויות ומתעורר על כן החשש כי הפרסום ישפיע על העדויות ויפגע בכך בניהול המשפט. בשלב זה, כאמור, נקודת המוצא היא של איסור הפרסום, אלא אם נמצא כי מתקיימות נסיבות חריגות ומיוחדות המטות את הכף אל עבר קבלת הבקשה.

האם מתקיימות נסיבות שכאלה בענייננו?

11.

לטעמי, לשאלה זו יש להשיב בשלילה.

הטעמים העומדים בבסיס האיסור על פרסום תיעוד קולי או חזותי מחקירות לפי סעיף 13 לחוק חקירת חשודים מתקיימים בענייננו: כאמור, אם תתקבל בקשתם של הנידונים ומשפט חוזר ייערך בעניינם תידרש המשיבה להציג את ראיותיה. בין ראיות אלה, יש להניח, תהיינה גם הקלטות שאת פרסומן מבקשת העוררת, כמו-גם עדויות של עדים רלוונטיים. במצב זה מתעורר, כפי שהוסבר כבר החשש כי פרסום התיעוד החזותי או הקולי מן המשפט יפגע בניהולו התקין של המשפט. על כך יש להוסיף כי כאשר מדובר במשפט חוזר הנערך שנים רבות לאחר המשפט הראשון, כבענייננו, נכונים חשש זה ביתר שאת. שכן, לפחות חלקם של העדים שיובאו מטעם הצדדים יתבקשו להעיד מזיכרונם על אירועים שהתרחשו לפני למעלה משני עשורים. לא ניתן שלא להניח כי פגעי הזמן נותנים במידה זו או אחרת את אותותיהם בזיכרונם של העדים, בחדותו ובעושרו. הקלטות שפרסומן מבוקש הן קלטות שחזור. כיום מאפשרות קלטות אלה את ה"הצצה" הקרובה והאותנטית ביותר ב"מנהרת הזמן" אל החקירה שנערכה לפני למעלה מעשרים שנה ואל האירועים שבמוקד כתב האישום. פרסום הקלטות יכול להשפיע על עדים אלה בטרם העידו והוא עשוי אף להקים חשש מפני "השלמה" בלתי-מודעת של "חורים שחורים" בזיכרונו של עד מהמידע שבפרסום או על דרך של הסקת מסקנות ממנו. על כך יש להוסיף כי כעולה מטיעוני הצדדים, הקלטות מהוות את הבסיס לטענת הנידונים כי בחקירתם נפלו כשלים ומכאן שהן תעמודנה במוקדה של זירת מחלוקת עיקרית בין הצדדים. קיים אפוא חשש כי פרסומן של הקלטות יפגע בניהול ההליך ובעדויות שטרם נשמעו, בדיוק כשם שהוא קיים ביחס לכל בקשה לפרסום תיעוד חזותי או קולי מחקירה בטרם החל המשפט להישמע.

הכלל של אי-פרסום הקלטות משרת אפוא במקרה זה את התכלית של ניהול הליך פלילי תקין, בעוד שחריגה ממנו עלולה להביא לפגיעה של ממש בתקינותו של זה, אם יתקיים. לא ניתן על כן לקבל את טענת העוררת כי החששות שהעלתה המשיבה בהקשר זה הינם חששות ערטילאיים וחסרי בסיס.

במצב דברים זה אני סבורה גם כי יש ליתן משקל קל בלבד לעובדה שהנידונים כולם נתנו את הסכמתם לפרסום ולהתחייבות העוררת שלא לפרסם קטעים שיהיה בהם כדי לפגוע במשפחת הנרצחת.

12.

הטיעון העיקרי שעלה מטענות העוררת ושיכול היה לכאורה לבסס את אותן נסיבות חריגות ומיוחדות שיובילו להתרת הפרסום עניינו באינטרס הציבורי בפרסום אודות ליקויים חמורים בהתנהלות המשטרה בחקירתם של הנידונים.

אכן, פרסום תיעוד מחקירות משטרה, לא כל שכן כאשר יש בתיעוד זה כדי ללמד על חריגה משמעותית מכללי החקירה, משרת את האינטרס הציבורי הרחב בפעילותם התקינה של ענפיה השונים של מערכת אכיפת החוק, בשמירה על זכויות נחקרים ובכך שיועמדו לדין רק מי שהראיות שנאספו בעניינם אכן מלמדות על קיומו של סיכוי סביר להרשעה. הפרסום משרת את עקרון השקיפות בפעולתן של רשויות המינהל, שביטוי אחר שלו מצוי בעקרון פומביות הדיון. בנקודה זו אזכיר כי שקיפות פעולתן של רשויות המינהל מבטיחה כי ההחלטה המנהלית תתקבל לאחר שקילה ראויה והפעלת שיקול דעת מקצועי ומאוזן. השקיפות תורמת לאיכותה של ההחלטה המנהלית ולתקינות הליך קבלת ההחלטות, מעצם ידיעתה של הרשות כי היא עומדת לביקורתו של הציבור כמו-גם לביקורת שיפוטית (והשוו: עע"ם 7024/03 עו"ד אריה גבע נ' ראש העיריה הרצליה (לא פורסם, 6.9.06) בפסקה 12. אמנם שם מדובר בזכות למידע בהקשר של חוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998, אך הגיונם של הדברים דומה ; 2408/05 הושעיה ישוב קהילתי כפרי של אגוד המושבים של הפועל המזרחי (לא פורסם, 4.2.07) בפסקה ה(39) ; עע"ם 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ , פ"ד ס(4) 217, 232 (2006)).

כאשר מדברים אנו באופן בו מפעילה המשטרה את סמכויותיה, חשיבותו של אינטרס זה כפולה ומכופלת, שכן לכל אותם טעמים שהוזכרו בשבחה של השקיפות מתווספים פערי הכוחות בין חוקר לנחקר, הרגישות הטבועה בסיטואציה של חקירה והמצב המורכב בו נתון הנחקר. במצב דברים זה קיימת חשיבות רבה לכך שחקירות המשטרה תתנהלנה ככל הניתן בשקיפות במובן זה שיהא ידוע לכלל הגורמים המעורבים בחקירה שהחקירה אינה מתנהלת בחדרי חדרים שעין זרה אינה מגעת אליהם. עליהם לדעת כי אופן התנהלותם בחקירה כפוף לביקורת ונתון תחת עינו הפקוחה של הציבור. באופן זה, יש להניח, תובטח גם הקפדה יתרה על זכויות הנחקרים ועל שמירת כללי החקירה (עניין ליאור דקל , בפסקאות 13 ו- 37 ;

עניין תורג'מן בפסקה 47 וכן פסק דינו של השופט רובינשטיין). כמובן, אין בכך כדי לומר כי חקירות המשטרה פתוחות לביקורת הציבור בזמן אמת, בעת שהחקירה עודה מתנהלת, שכן יהא בכך לפגוע קשות באפקטיביות וביעילות של החקירה. פרסום תיעוד המלמד על התנהלות בלתי-תקינה של רשויות האכיפה יש בו כדי לתרום לשיח ציבורי באשר לאופן הפעלת הסמכויות שבידי רשויות אלה, לתפקידן בחברה ובדרכי התגובה – משפטיות ואחרות – לשימוש בלתי ראוי בסמכות.

13.

מקום שאכן ניתן ללמוד מתיעוד חזותי או קולי של חקירה כי החקירה הייתה פגומה, לא כל שכן כאשר מדובר בקלטות חקירה של מי שהורשעו בדינם, דומה כי אין חולק על כי יש בפרסום שכזה עניין לציבור וראוי ליתן לו פומבי. יחד עם זאת, פרסום התיעוד אינו עומד לעצמו. אין הוא האינטרס הרלוונטי היחידי לצורך ההכרעה בבקשה להתיר הפרסום, אלא יש לבחנו אל מול יתר האינטרסים הצריכים לעניין, אשר עומדים ביסוד האיסור על הפרסום.

במקרה שלפנינו מתמודד האינטרס הציבורי בפרסום הקלטות לא רק אל מול החשש הממשי מפני השפעה על העדויות שתימסרנה אם ייערך אכן משפט חוזר לנידונים, כפי שעמדתי עליו לעיל. שיקול משמעותי נוסף, גם אם לא מנותק מקודמו, נוגע לחשש מ"נדידה" של זירת ההכרעה מאולם בית המשפט אל הזירה התקשורתית (עניין ליאור דקל , בפסקה 44 ; ע"א 7759/01 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' משרד המשפטים, מדינת ישראל , פ"ד נח(5) 150, 165 (2004) ; בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 26.2.08) פסקאות 64 – 67 לפסק דינו של השופט לוי). כך, תחת שהמשפט יוכרע בין כותלי בית המשפט בהליך המתנהל על-פי כללים מוגדרים וידועים של פרוצדורה וראיות, תוך שמירת זכויותיהם של הצדדים, יועתק הוא אל דפי העיתונים, אל מסכי הטלוויזיה ואל אתרי האינטרנט, שם יידון לעיתים במנותק ממכלול העובדות, במנותק מכללים מחייבים, בזירה פרוצה לכל. ואבהיר: אמצעי תקשורת אלה יש להם תפקיד חשוב ביותר בחברה דמוקרטית. לסיקורם של הליכי משפט, במגבלות שמטיל החוק – ולצערי לעיתים לא מכובדות – יש תרומה ציבורית ניכרת בהבאת המידע אל האזרח, במתן האפשרות לו לגבש את עמדותיו ודעותיו על בסיס המידע שיוצג לו ובביסוס אמון הציבור במערכות האכיפה. יחד עם זאת, מהסיבות שמניתי איני סבורה כי יש לקבל את המצב בו מתנהל המשפט "במקביל" באמצעי התקשורת, עת שעניינו של הנאשם מתברר בבית המשפט.

14.

לשיקולי-נגד אחרונים אלה יש להוסיף את עיתוי הגשת הבקשה. בעוד שהעוררת גורסת למעשה כי מאחר שמדובר בקלטות שהוצגו כבר בעבר בהליך שהתנהל נגד הנידונים, לא ייגרם כל נזק אם הן תפורסמנה עתה, ומוסיפה היא ומדגישה כי פסק הדין בו הורשעו הנידונים הינו פסק דין חלוט, מדגישה המשיבה את הבקשה למשפט חוזר שהגישו הנידונים ואשר טרם הוכרעה.

לטעמי, העיתוי בו מבוקש הפרסום מכריע במקרה זה במידה רבה את הכף אל עבר הותרת איסור הפרסום על כנו (והשוו: וראו: עניין תורג'מן , פסקה י' לפסק דינו של השופט רובינשטיין). מקובל עליי כאמור כי אם אכן דבקו פגמים בחקירתם של הנידונים, קיים אינטרס ציבורי בחשיפתם ויש חשיבות רבה לדיון וליבון ציבורי שלהם. ואולם, לא ניתן להתעלם מעיתוי הגשתה של בקשת העוררת, המוגשת כשברקע הבקשה לעריכת משפט חוזר, על הפוטנציאל שבה לניהולו של הליך נוסף, חדש. אציין, כי בכך שונה פסק הדין בעניינם של הנידונים מכל פסק דין חלוט אחר שלא הוגשה בו בקשה למשפט חוזר, גם אם אפשרות שבקשה שכזו תוגש בהמשך קיימת. בענייננו האפשרות שאכן ייערך משפט חוזר אינה תיאורטית גרידא משהוגשה בקשה למשפט חוזר. לכך יש להוסיף כי הבקשה למשפט חוזר נסמכת לכאורה, לפחות בחלקה, על אותה ראיה שפרסומה מתבקש. גם אם הקלטות הוצגו כבר בעבר בבית המשפט הרי שההתרשמות מהן, הפרשנות שיש לייחס למידע העולה מהן, תעמוד בלב ההכרעה בבקשה למשפט חוזר. אבהיר כי אין באמור לעיל משום נקיטת עמדה לגופו של עניין ביחס לבקשה למשפט חוזר.

העוררת הדגישה בטיעוניה את חשיבות הפרסום בעוד הבקשה למשפט חוזר תלויה ועומדת, אך לא מצאתי בטיעוניה הסבר משכנע מדוע יש להתיר הפרסום בעת הזו, נוכח השיקולים שפורטו לעיל. מובן כי העניין המתעורר בציבור בנוגע לפרסום שכזה גובר עת בקשה למשפט חוזר תלויה ועומדת, אולם בכך לא די כדי לגבור על השיקולים שהוצגו נגד התרת הפרסום. העובדה שניתן היה לבקש את העיון בקלטות משך כל השנים שחלפו מאז ההרשעה, אולם רק עתה התבקש הדבר במקביל לבקשה למשפט חוזר, יש בה גם כדי במידת-מה תהיה באשר למניעי הפרסום.

מכלול השיקולים שפורטו לעיל, ובפרט עיתוי הגשת הבקשה והחשש הממשי שאני רואה לפגיעה בהליך המשפט החוזר, אם יוחלט על קיומו, מכריע לטעמי את הכף לטובת הותרת האיסור על פרסום התיעוד החזותי או הקולי מחקירת הנידונים על כנו. כמובן, לאחר ההכרעה בבקשה למשפט חוזר ניתן יהיה לשוב ולהידרש לבקשה. ככל שאכן יוחלט על עריכת משפט חוזר נכון יהיה לדעתי לשוב ולהידרש לבקשה לפרסום הקלטות רק לאחר שהקלטות האמורות תוגשנה. כמובן, בית המשפט בפניו יתנהל ההליך יכריע בבקשה זו לאור גם הערכתו את ההשפעה שיכולה להיות לפרסום המבוקש על עדויות שטרם נשמעו בהליך שלפניו.

15.

סיכומם של דברים, פרסומן של הקלטות בשלב זה יש בו כדי לפגוע במשפט החוזר אם יתקיים. זאת, בפרט מאחר שאין לשלול האפשרות כי תהיה לו השפעה על עדותם של עדים שיידרשו לשוב ולהעיד על הזכור להם מאירועים שהתרחשו לפני למעלה מעשרים שנה. לא ניתן לקבל אפוא את טענת המערערת כי מאחר שמדובר בראיות שהוצגו לפני שנים רבות בהליך פומבי אין חשש שחשיפתן עתה תשפיע על ההליך. במסגרתו של משפט חוזר, ככל שייערך, תלובן הטענה לליקויים בחקירה ולמשמעות שיש ליתן להם. במצב דברים זה, ומבלי לגרוע כהוא זה מחשיבות הדיון הציבורי בשאלה באמצעות כלי התקשורת, שיכול להיערך בהמשך, יש לבכר את הבטחת אפשרותו של ההליך המשפטי להתנהל באופן תקין. יודגש עם זאת, כי ניתן יהיה לשוב ולשקול הבקשה בהמשך, לאחר שיוודע האם ייערך משפט חוזר, הכל כפי שפורט לעיל.

הערר נדחה.