בש"פ 6523/09 סמי ג'אן נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר-שרון), אשר קיבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' דרויאן) והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו, בשמונה אישומים שונים, עבירות של סחר בסמים מסוכנים ועבירה של החזקת סם לשימוש עצמי.

על-פי כתב האישום, בתאריך 5.5.2009 מכר העורר סם מסוכן מסוג חשיש במשקל 9.9 גרם

נטו תמורת 200 ש"ח; בתאריך 4.5.2009 מכר סם מסוכן מסוג חשיש במשקל 7.58 גרם נטו תמורת 200 ש"ח; ובמכירה נוספת באותו יום 2 יחידות סם מסוכן מסוג חשיש במשקל כולל של 7.33 גרם נטו תמורת 100 ש"ח; כשבוע עובר לתאריך 4.5.2009 מכר סם מסוכן מסוג חשיש במשקל שאינו ידוע למאשימה תמורת 100 ש"ח; במספר הזדמנויות שונות במהלך שנת 2009, עובר ליום 4.5.2009, מכר סם מסוכן מסוג חשיש במשקל שאינו ידוע למאשימה תמורת 500-1000 ש"ח כל פעם; כחודש וחצי עובר ליום 5.7.2009 מכר חשיש במשקל של 100 גרם תמורת 1,400 ש"ח; במהלך כשמונה שנים עובר ליום 5.7.2009 בתדירות של אחת לחודש-חודשיים, בעשרות מועדים שונים, מכר לאותו אדם בכל פעם 100 גרם חשיש תמורת 1,500 ש"ח בכל פעם, לעיתים בביתו של העורר ולעיתים בביתו של הקונה. בנוסף נאשם העורר כי בתאריך 30.6.2009 החזיק שלא כדין בחשיש במשקל 1.67 גרם נטו לצריכה עצמית, ללא היתר או רישיון מאת המנהל.

2.

בקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים נדחתה על-ידי בית משפט השלום. בהחלטתו, עמד בית המשפט על כך שכתב האישום נגד העורר מקים עילת מעצר וכי מחומר החקירה עולה לכאורה כי העורר אכן מעורה בעולם הסם, כסוחר. בית המשפט ציין כי לחובת העורר חמש הרשעות קודמות בעבירות סמים, העלבת עובד ציבור והתנהגות פרועה במקום ציבורי, לרבות מאסר על-תנאי חב הפעלה שיושת עליו בתיק זה, היה ויורשע בדין. מנגד, נתן בית המשפט דעתו לתסקיר המעצר, לפיו העורר סיים שירות צבאי מלא כלוחם ומשחרורו עבד באופן רציף עד מעצרו, וכי העורר מכור לסם ולא הצליח להיגמל בעבר. עוד עמד בית המשפט על התרשמות שירות המבחן כי העורר הצליח לנהל חיים תקינים ויצרניים, וכי לסנקציה המיידית שבמעצר "ערך מפחית ברמת הסיכון". לצד כל אלה, ציין בית המשפט את התגייסותה המלאה של משפחת העורר, כאשר אחיו ובת זוגתה של אחותו מצטיירים כאנשים אחראיים ובעלי משקל סגולי הולם, המסוגלים לעמוד בתנאי הפיקוח ולהציב גבולות ברורים בפני העורר.

נוכח התרשמות שירות המבחן ובהתייחס לכמויות הסם ולטיבו, קבע בית המשפט כי יש לשחרר את העורר בתנאים הבאים: מעצר בית מלא בבית משפחת ג'אן בפיקוחם של חיים ג'אן, מרים ג'אן ומור חיים; ערבות עצמית צד ג' שתיחתם על ידי כל אחד מהמפקחים על-סך 20,000 ש"ח כל-אחד; הפקדה במזומן בסך 10,000 ש"ח; העורר יוכל לצאת ממקום מעצר הבית בליווי אחד המפקחים לפי הזמנה כתובה של שירות המבחן, וכאשר תהיה תכנית טיפולית סדורה, היא תועבר לאישור בית-המשפט; העורר יוכל לצאת ממקום מעצר הבית בליווי אחד המפקחים למשרד בא-כוחו בהתרעה של 48 קודם לכן לתביעה, אך לא יותר מפעמיים בחודש; העורר יעמוד תחת פיקוח שירות המבחן למשך שישה חודשים מיום מתן ההחלטה.

3.

ערר שהגישה המשיבה על החלטה זו, התקבל על-ידי בית המשפט המחוזי. בהחלטה נקבע כי האינטרס הציבורי מחייב מעצרם של סוחרי סמים מאחורי סורג ובריח, וחובה בעניין זה להעדיף את האינטרס הציבורי על האינטרס הפרטי של הנאשם. בית המשפט עמד על המסוכנות העולה מעבירת הסחר בסמים מסוכנים, וקבע

כי לא ניתן לאיין את המסוכנות של העורר ואת המשך הסחר בחלופת מעצר כאשר הסחר נעשה בשיטתיות במשך תקופה ממושכת בתדירות של אחד לחודש-חודשיים. בית המשפט הביע התרשמותו כי לעורר יש את הקשרים הדרושים כדי להוות מקור לממכר סמים מסוכנים לכל דורש, זאת בשונה ממצב שיד המקרה מובילה אדם למכור מנת סם בעסקה אקראית ובודדת. עוד עמד בית המשפט על גילו של העורר ועל היותו מכור לסמים מזה 20 שנה, וכן על כך שהסחר בוצע לרוב מביתו, עובדה המלמדת כי ביתו אינו מהווה חלופת מעצר ראויה. בית המשפט ציין כי לאור הצהרתו של העורר על נכונותו להיגמל, ניתן יהיה לשקול חלופה הולמת בקהילה סגורה לגמילה מסמים מסוכנים אם וכאשר יביע נכונותו לכך.

4.

לטענת העורר, החלטת בית משפט השלום הינה שקולה ומנומקת, ועל-כן לא היה מקום להפכה. העורר גורס כי בית המשפט המחוזי נפל לכלל טעות כאשר זיהה בין מקום חלופת המעצר אותה קבע בית משפט השלום, לבין מקום ביצוע עבירות הסחר לכאורה. לדבריו, בעוד שכחלופת מעצר נקבע בית משפחתו בתל-אביב, כתב האישום מציין את כתובת ביתו בגבעתיים כמקום ביצוע העבירות. בנוסף, טוען העורר כי הפסיקה אליה מפנה החלטת בית המשפט המחוזי מתבססת על נסיבות שונות מעניינו, ועל כן אין להתבסס עליהן לצורך מעצרו עד תום ההליכים. עוד מצביע העורר על כי מרבית האנשים המצוינים בכתב האישום כמי שלכאורה רכשו מן העורר סמים, הינם מכריו וחבריו.

5.

המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וגורסת כי מסוכנותו של העורר נלמדת מכך שסחר לכאורה בשיטתיות ובמשך שנים בסמים. המשיבה טוענת כי פעילותו של העורר בסחר הסמים לא הוגבלה לחוג מכריו וכללה עשרות הזמנות סמים מגורמים שונים, ומפנה לעניין זה להאזנות סתר שבוצעו לשיחותיו. לדברי המשיבה, אין ליתן אמון בעורר ולשחררו לחלופת מעצר נוכח העובדה כי ביצוע עבירות הסחר המיוחסות לו התרחש בעת בה נוהל נגדו הליך פלילי בעבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית, בה הורשע. המשיבה מצביעה על כי מתסקירי שירות המבחן בעניינו של העורר הושם דגש על התמכרותו של העורר לסמים אך נעדרה התייחסות למימד הסחר בסמים.

6.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בהחלטות הערכאות דלמטה, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

עבירות סמים מקימות חזקת מסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) 21

התשנ"ו-1996. הכלל ההלכתי המקובל הוא כי בעבירות סמים, ובמיוחד בעבירות הנוגעות להפצת סם וסחר בסמים, תקום עילת מסוכנות המצדיקה מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, ובית המשפט ייטה לשחרר הנאשם בעבירות אלו לחלופת מעצר רק בנסיבות חריגות (ראו למשל: בש"פ 4566/09 ורגלסוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.7.2009)). בעניין דנן, סבורה אני כי לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות את שחרור העורר, אשר מסוכנותו נלמדת מהתכיפות והשיטתיות שבביצוע העבירות המיוחסות לו. בנוסף, העורר ביצע לכאורה את העבירות מתוך ביתו. כמו כן, מתעורר קושי ליתן במעורר אמון נוכח הרשעתו הקודמת בפלילים, אשר במקביל לה המשיך העורר, על פי כתב האישום, לסחור בסמים בהיקפים בלתי מבוטלים. על כן, איני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלפיה בנסיבות הללו אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר. אכן, בית המשפט המחוזי מתייחס לחלופת המעצר שנקבעה על ידי בית משפט השלום כזהה למקום ביצוע העבירה, ודומה כי בכך נתפס לכלל טעות. יחד עם זאת, אין זה השיקול המכריע בהחלטתו ואין בנתון זה כדי לאיין את הנימוקים בעלי המשקל האחרים שמצדיקים את מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

יחד עם זאת, בפני העורר פתוחה הדרך לפנות לבית המשפט המחוזי ולהציע חלופת מעצר בקהילה סגורה לגמילה מסמים, כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר כאמור נדחה.