בש"פ 6545/00 אילן אוטמזגין נ. מדינת ישראל

לפני ערר על

החלטת

בית

המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.5.00 (כב' השופט הרטל) בב"ש 90820 בה הוחלט לעצור את

העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 1045/00.

העורר מבקש להשיג על החלטת המעצר ולקבוע חלופת מעצר בעניינו.

העורר מואשם ב30- אישומים שונים שעניינם עבירות אינוס, ומעשים מגונים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ושיבוש מהלכי משפט. עיקרם של האישומים נסב על חשדות לכך כי בין 1996 לבין מועד מעצרו במרץ 2000, נהג העורר לפנות לבחורות צעירות, מהן קטינות, ולהציג עצמו בפניהן בכזב כצלם אופנה או סוכן דוגמניות. הוא שכנע את חלקן להצטלם בתמונות עירום בעלות אופי פורונוגרפי תוך הבטחה במרמה כי יפיץ את תמונותיהן בין סוכני דוגמנות בארץ ובחו"ל וכך יקדם את עניינן. במהלך הצילומים ביצע העורר במתלוננות עבירות מין חמורות תוך שימוש באמצעי מרמה. יתר על כן, באישום מספר 30 בכתב האישום מואשם העורר בשיבוש מהלכי משפט בכך שבעת היותו במעצר עשה פעולות שונות במטרה ליצור באמצעות אמו קשר עם מספר מתלוננות כדי לברר עמן פרטים שונים הקשורים בחקירה.

בית משפט קמא ניתח את הראיות ובא לידי מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך המעצר, וכן מצא כי נתקיימה עילת מעצר כפולה: האחת בגין מסוכנותו של העורר כעולה מאופי המעשים המיוחסים לו והאחרת בגין שיבוש הליכי משפט נוכח החשש מהשפעתו על עדים הצפויים להעיד במשפט. הוא הגיע למסקנה כי חלופת מעצר אינה הולמת במקרה זה הן בשל החשש כי יחזור על מעשי העבירה והן מפאת הסיכון לשיבוש הליכי המשפט.

בא כוח העורר טען כי אין מקום למסקנה בדבר מסוכנותו של העורר ובדבר קיום חשש לשיבוש מהלכי משפט. וכי ראוי להיזקק במקרה זה לחלופת מעצר. אשר לאישום בגין שיבוש הליכי משפט נטען על ידיו כי נסיון העורר ליצור קשר עם המתלוננות נעשה בתום לב מתוך רצון לאתר בחורות אשר היו עמו בקשר ואשר עשויות היו להעיד לטובתו במשפט וכי לא ידע כלל בעת שניסה ליצור קשר עמן כי הן התלוננו במשטרה. אשר למסוכנות העורר נטען כי אין מדובר באדם בעל עבר פלילי כלשהו וכי אין לראות במעשים נשוא כתב האישום משום ראייה למסוכנות או משום חשש כי יחזור על מעשיו, במיוחד אם יועתק מקום מגוריו למשך המשפט לאיזור הרחוק ממקום מגוריו הקבוע.

באת כוח המדינה מתנגדת לשחרור העורר בכל חלופה שהיא מהטעמים העיקריים שנקבעו בהחלטת בית המשפט קמא.

נתתי דעתי לטעמי הבקשה, ודעתי היא כי יש לדחותה.

העורר מואשם בסדרה ארוכה של מעשי מין חמורים המשתרעים לאורך תקופה ממושכת. קורבנות מעשיו הונעו לקשר עמו עקב מעשי מרמה והונאה שהפעיל כלפיהם. חלק מהקורבנות הינן בנות קטינות שהנזקים לשלומן הוא רב. אופי המעשים והיקפם לאורך זמן כה רב מעידים, הם עצמם, על מסוכנותו של העורר, וחלופת מעצר לא תענה על הצורך להגן על קרבנות פוטנציאליים ממעשי עבירה נישנים הנעשים בחדרי-חדרים. הדבר נכון גם אם היה מוטל על העורר מעצר בית, ואפילו באיזור מרוחק ממקום מגוריו הקבוע, בהינתן זמינותם של אמצעי תקשורת עם העולם החיצון העומדים לרשות העורר בכל עת. יתר על כן, נכונותו של העורר גם בעת היותו במעצר לעשות פעולות ישירות על מנת להדיח עדות הצפויות להעיד במשפט די בה כדי לשלול חלופת מעצר אפשרית. אינני מקבלת את טענת בא כוח העורר לפיה נסיון יצירת הקשר עם המתלוננות נעשה על ידי העורר בתום לב מתוך כוונה לאתר עדות הגנה שתעדנה לטובתו. המדובר הוא בבחורות אשר התלוננו במשטרה עוד קודם לנסיון העורר ליצור קשר עמן, וקיימות ראיות לפיהן מטרת יצירת הקשר היתה, בין היתר, גם לברר מה אמרה מי מהן בחקירתה במשטרה. בתנאים אלה מדובר בנסיונות שיבוש הליכים של ממש, על כל המשתמע מהדבר. יש לזכור כי מדובר במתלוננות, מהן צעירות מאד, אשר נגררו אחר המערער מתוך חולשה ואימון-סרק שרחשו לו ואותה חולשה שהביאה אותן למעורבות עמו עלולה חלילה להביא מי מהן לסגת מנכונותה לפרוש את התמונה העובדתית המלאה בעדות בפני בית המשפט. חשש זה די בו, בנסיבות ענין חמור זה, כדי לשלול חלופת מעצר ולהצדיק השארת העורר במעצר עד לתום משפטו.

הערר נדחה.