בש"פ 6563-22 בש"פ 6563-22

1.בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות), מזכירות בית הדין השרעי בבאקה אלגרבייה הביאה לעיוני את החלטת בית הדין בתיק 1903/2020 מיום 19.9.2022 (להלן: בית הדין האזורי, ההליך וההחלטה). בהחלטה נקבע, בין היתר, כי על הנתבעת בהליך יושת קנס בגובה 1,000 ש"ח בכל פעם שתימנע מביצוע החלטות משפטיות של בית הדין, ובכל פעם שתימנע מלמסור את בתם המשותפת לחזקת התובע בהתאם להנחיית בית הדין. נוכח הודעה זו התבקשו הצדדים להליך וכן היועץ המשפטי של בתי הדין השרעיים (להלן: היועץ) להתייחס לקנס שבו חויבה הנתבעת.

2.בהמשך הגישו התובע והנתבעת הודעות מהן עלה כי השניים ערערו על ההחלטה לבית הדין השרעי לערעורים בירושלים (להלן: בית הדין לערעורים). בנסיבות אלו התבקש היועץ לעדכן במסגרת ההליך דנן על מתן פסק הדין בערעורים. לאחר מספר ארכות, הודיע היועץ ביום 12.9.2023 כי בית הדין השרעי לערעורים דחה את ערעורי הצדדים על ההחלטה. בנסיבות אלה, בשלה העת להכרעה בהליך.

3.כעולה מהחומר שהובא לעיוני, התובע והנתבעת הם בני זוג לשעבר אשר נפרדו לפני כחמש שנים, ולהם בת משותפת (להלן: הקטינה). מאז ניהלו הצדדים שורת הליכים בבית הדין השרעי האזורי, ובהם מספר הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: הפקודה). במסגרת הליכים אלו נידונו זמני השהות של הצדדים עם הקטינה. ביום 6.11.2019 הסמיך בית הדין האזורי את המחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית בה מתגוררת הקטינה להכריע בעניין זמני השהות, בהתאם לסעיפים 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (החלטה בתיק 696/2019) (להלן: המחלקה לשירותים חברתיים).

4.בתחילה נפסק, במסגרת החלטות זמניות, כי המשמורת על הקטינה תימסר לנתבעת, ונקבעו זמני שהות של התובע והקטינה ליומיים בשבוע. במהלך שנת 2021 הוגשו תסקירים בעניינה של הקטינה מטעם עו"ס לסדרי דין במחלקה לשירותים חברתיים. בתסקיר שהוגש ביום 21.2.2021 נכתב כי במהלך שנת 2020 נוצר בין התובע והקטינה נתק. בתסקיר נאמר כי הנתבעת טענה שהסיבה לנתק היא התנגדות הקטינה לזמני השהות עם התובע, אך צוין שהקטינה עצמה הביעה עניין להמשיך בביקורים. בתסקיר זה, וכן בעדכונים נוספים, הודיעה המחלקה לשירותים חברתיים כי התובע מסרב לשתף עמה פעולה, וזאת בטענה שעניינו מטופל ברשות מקומית אחרת. כך, לדוגמה, בתסקיר שהוגש ביום 23.5.2021 עודכן בית הדין כי בשני מקרים "ה[תובע] לא הגיע לקחת את הקטינה ממרכז הקשר" אליו הובאה בידי הנתבעת. בתסקיר מיום 20.2.2022 נמסר לבית הדין האזורי כי התובע טרם פנה לרשות המקומית האחרת שבה טען כי הוא מטופל.

בדיון מיום 3.3.2021 הציע בית הדין האזורי לתובע להסכים לחזרה הדרגתית של הקשר עם הקטינה, אך התובע סירב לכך ועמד על דרישתו להחזרת הקשר המלא עם הקטינה באופן מיידי. ביום 6.4.2021 התרה בית הדין האזורי בצדדים שעליהם "למלא אחר ההחלטות הזמניות" ביחס לקטינה.

5.ברקע אירועים אלו הגיש התובע שתי תביעות לפי הפקודה (תיק 1903/2020 ותיק 2857/2021), בהן טען כי הנתבעת אינה מקיימת את החלטות בית הדין ועתר להטלת קנס ומאסר על מנת להביאה לקיום ההחלטות. שני התיקים אוחדו ובעקבות דיון שהתקיים בהם ביום 21.2.2022 הסכימו הצדדים להגיש סיכומים בכתב.

6.טרם ההכרעה בהליכים הללו, התקיים ביום 3.6.2022 דיון בין הצדדים בהליך אחר שאותו הם מנהלים בבית הדין האזורי (תיק 76/2021). בדיון הבהיר בית הדין כי על התובע והנתבעת ליישב את הסכסוכים ביניהם כדי לקדם את טובתה של הקטינה וכי עליהם "לשתף פעולה באופן מלא" עם גורמי הרווחה. עוד נקבע כי החלטה קודמת ביחס לזמני שהות של התובע תמשיך לעמוד בתוקף, תוך הארכה מסוימת שלהם.

7.ביום 19.9.2022 ניתנה החלטת בית הדין נושא ההליך דנן. בית הדין קיבל חלקית את תביעות הבזיון שהגיש התובע, בציינו כי התובע עצמו סירב לשתף פעולה עם המחלקה לשירותים חברתיים. עם זאת, בית הדין דחה את טענות הנתבעת באשר לסיבת הנתק בין הקטינה לתובע. הנתבעת טענה שהפגישות בין התובע לקטינה מסבות לקטינה נזק נפשי וכי הקטינה עצמה ביקשה להפסיקן. בית הדין לא מצא ביסוס לטענות אלו, והדגיש כי מדיווחי המחלקה לשירותים חברתיים עולה שהקטינה מעוניינת בקשר עם התובע. נוכח "ראיות אובייקטיביות משכנעות" אלו שהציג גורם ניטרלי, מצא בית הדין כי הנתבעת אכן ביזתה את החלטותיו.

אשר על כן, בית הדין הטיל על הנתבעת קנס של 1,000 ש"ח "לכל פעם שהנתבעת נמנעת מביצוע ההחלטות [ה]משפטיות נושא תביעות [ה]בזיון או מסירת הקטינה לתובע על פי[הן]", ובנוסף חִיְּבָהּ בהוצאות בסך 7,000 ש"ח.

8.בהתאם להחלטתי מיום 2.10.2022 הגישו הצדדים את התייחסויותיהם לקנס. הנתבעת סברה כי יש לבטל את הקנס. לדבריה, הקנס הוטל עליה "ללא שבית הדין קיים דיון בפניו לשמיעת דברי הצדדים". היא ציינה כי הדיון האחרון בהליך התקיים ביום 21.2.2022 – שבעה חודשים לפני הטלת הקנס. עוד טענה כי מההחלטה עצמה עולה שהתובע לא מילא אחר החלטות בית הדין ואף ממשיך ומתנגד לשיתוף פעולה עם המחלקה לשירותים חברתיים.

לשיטת התובע, אין מקום להתערבות בקנס. לדבריו, הוכח "מעל לכל ספק סביר, ואף בהודעת [הנתבעת]" כי היא לא קיימה את החלטות בית הדין. לפי התובע, הנתבעת טוענת ללא בסיס כי אינה מחויבת לכבד החלטות זמניות של בית הדין.

9.היועץ סבר שאין מקום להתערב בהחלטה. ראשית, צוין כי ניתנו לנתבעת מספר הזדמנויות לשנות את התנהגותה, בין היתר לאחר שבית הדין התרה בה ביום 6.4.2021 לקיים את החלטותיו. עוד הודגש כי ההחלטה ניתנה לאחר שבית הדין קיבל מספר דיווחים מרשויות הרווחה אודות מצב הקטינה. היועץ טען כי סכום הקנס הוא "סביר ומידתי" בנסיבות העניין. לבסוף, דחה היועץ את טענת הנתבעת לעניין אי-קיום דיון לפני הטלת הקנס. הוא הטעים כי התקיים דיון ביום 21.2.2022, ובמסגרתו הסכימו הצדדים להגיש סיכומים בכתב.

10.במסגרת התייחסויותיהם ציינו הצדדים, כאמור, כי הוגשו ערעורים על ההחלטה והנתבעת ביקשה לעכב את ההכרעה בהליך דנן עד למתן פסק דינו של בית הדין לערעורים. בנסיבות אלו, הוריתי ביום 13.11.2022 ליועץ לשוב ולעדכן את בית המשפט באשר להכרעה בערעור שהגישה הנתבעת.

11.ביום 9.8.2023 ניתן פסק דינו של בית הדין לערעורים לאחר שאוחדו ערעור התובע (תיק 432/2022) וערעור הנתבעת (תיק 441/2022) על ההחלטה. התובע טען שהיה על בית הדין להורות על מאסרה המותנה של הנתבעת ולקנוס אותה על כל אחד מהמקרים בהם נטען כי הפרה את החלטות בית הדין, כך שסך הקנסות יעמוד על 82,000 ש"ח. עוד טען התובע כי לא היה מקום לשלב את המחלקה לשירותים חברתיים בתביעה שהגיש לפי הפקודה, נוכח הצורך להכריע בהליכים כאלו במהירות. הנתבעת טענה כי בית הדין שגה כאשר נמנע מלזמן את הצדדים להתייצב בפניו לצורך שמיעת ההחלטה בהליך. עוד טענה כי היה ראוי לדחות את התביעות שהגיש התובע לפי הפקודה ושבה וטענה שהיא מקיימת את החלטות בית הדין. לדבריה, התובע הוא זה שאינו מקיים את ההחלטות. לבסוף, נטען מצידה לפגמים דיוניים שונים בהליך.

12.בית הדין לערעורים דחה, כאמור, את שני הערעורים וביקר את התנהלות הצדדים. בית הדין קבע כי "חוסר שיתוף הפעולה של ה[תובע] עם הגורמים המוסמכים מצד אחד ותירוץ ה[נתבעת] כי הקטינה [היא] זו שמסרבת להתראות עם ה[תובע] מצד שני, כולם פוגעים בקטינה ובאינטרס שלה". עם זאת, בית הדין לערעורים הפנה לפסיקה בה הודגשה חובת האפוטרופוס לקטין ליישם את החלטות בתי הדין ביחס להורה האחר, גם כאשר נטען כי רצונו של הקטין הוא להימנע מקשר עם אותו הורה. על כן, נפסק כי לא נפל פגם בהחלטה של בית הדין האזורי, ולפיכך נדחו הערעורים, ללא הוצאות. בית הדין לערעורים הוסיף כי "אם צד טוען כי חלו התפתחויות אזי עליו להגיש את התביעה המתאימה שתידון כדין".

13.ביום 12.9.2023 הוגשה הודעת היועץ, אליה צורף פסק הדין של בית הדין לערעורים. חרף האמור בהחלטתי מיום 16.8.2023, התובע והנתבעת לא הגישו התייחסויות עדכניות לקנס, על אף שהמועד להגשתן חלף.

14.לאחר עיון בהחלטות בית הדין האזורי ובית הדין לערעורים, וכן בעמדות שהגישו הצדדים, לא מצאתי מקום לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, לבטל או לשנות איזה מרכיבי ההחלטה נושא ההליך שלפניי.

15.סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות מקנה לבית הדין הדן בעניינים שבסמכותו את הסמכויות הקבועות בסעיפים 7-6 לפקודה. בהתאם, סעיף 6(1) לפקודה מקנה לבית הדין את הסמכות "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו". כפי שכבר נפסק לא אחת, סמכות זו נועדה להביא לכפיית ציות בעתיד, ואין מדובר בענישה בגין הפרות שאירעו בעבר (ראו: בש"פ 3412/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 10 (6.2.2023); בש"פ 4961/22 פלונית נ' פלוני, פסקה 11 (11.8.2022)). עוד נפסק כי על בית הדין להטיל סנקציות מכוח הפקודה רק מקום שבו הטלתן עשויה להביא לקיום הצו השיפוטי, ולאחר שמיצה את השימוש באמצעים פוגעניים פחות (ראו, מני רבים: בש"פ 8958/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 11 (22.1.2023); בש"פ 3073/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (9.6.2021)).

16.מהחומר שהובא לעיוני עולה כי בית הדין הטיל על הנתבעת את הקנס לאחר שהשתכנע, על בסיס "ראיות אובייקטיביות משכנעות" כי הנתבעת נמנעת מלקיים את החלטות בית הדין באשר לזמני השהות של התובע והקטינה. בהקשר זה, בית הדין האזורי ובית הדין לערעורים בחנו ודחו את טענות הנתבעת באשר ליחסה של הקטינה לתובע. בהתייחסותה של הנתבעת לקנס בהליך דנן היא שבה והעלתה את טענותיה בעניין זה אך מדובר בטענות "ערעוריות" שההליך דנן אינו האכסניה המתאימה להעלותן, והן נדחו, כאמור, בבית הדין לערעורים (ראו: בש"פ 3060/20 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 (18.6.2020); בש"פ 7491/18 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (5.12.2018)).

17.לא מצאתי מקום לקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לבטל את הקנס בשל העובדה שבית הדין לא קיים דיון טרם הטלתו. הזדמנות להתייחס לקנס ניתנה לנתבעת במסגרת הדיון שהתקיים בהליך ביום 21.2.2022. דיון זה אינו הדיון הראשון בין הצדדים בפני בית הדין, וכעולה מהחומר שהובא לעיוני, בית הדין אף התרה בעבר בנתבעת לבל תמרה את החלטותיו (לדוגמה, בהחלטה מיום 6.4.2021). בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שבית הדין שב והתרה בנתבעת כי עליה לקיים את החלטותיו, איני סבורה כי נפל בהחלטה פגם המצדיק את ביטולה או שינויה (ראו והשוו: בש"פ 3577/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 15 (18.6.2023); בש"פ 5425/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 14 (7.8.2023)).

18.אשר על כן, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית הדין מיום 19.9.2022. עם זאת, ככל שחלו התפתחויות רלוונטיות מאז מתן ההחלטה – טענות הצדדים שמורות להם בהליכים המתאימים.