בש"פ 6617/09 עלי אלמי נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ברלינר) מיום 9.8.09

בעמ"ת 5503-08-09, בה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בעכו (השופט בכר) מיום 3.8.09 במ"ת 23109-07-09, לשחרר את העורר למעצר בית בתנאים מגבילים.

ב.

נגד העורר ואחר הוגש לבית משפט השלום ביום 29.7.09 כתב אישום, בו יוחסו להם עבירות של פריצה בצוותא לבניין וביצוע גניבה, עבירות לפי סעיפים 407(ב) ו-29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי הנטען, בליל 28.7.09 התפרצו השניים לבית עסק לממכר מכשירים סלולריים, ונטלו מתוכו רכוש בשווי מוערך של כ-17,000 ₪.

ג.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרם של השניים עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 3.8.09 הורה בית המשפט על שחרור השניים למעצר בית, חרף מסוכנותם וקיומן של ראיות לכאורה, בנימוק כי עברם הפלילי איננו מכביד והחלופה ראויה בנסיבות. באשר לתנאי השחרור נקבע, כי העורר ישהה במעצר בית מלא תחת פיקוח אביו; יפקיד ערבון בסך 2,000 ₪, ערבות עצמית וצד ג' על סך 10,000 ₪ לכל אחת; וכי דרכונו יופקד. על ההחלטה הוגש ערר, בטענה כי

לא קמה בנסיבות עילת מעצר. הוטעם, כי העבירות המיוחסות לעורר והתנהגותו אינן מעידות על מסוכנותו. בית המשפט המחוזי דחה כאמור את הערר, וקבע כי העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען, בקשר לרכישת סמים, חמורות דיין כדי להעיד על מסוכנות ולהקים עילת מעצר.

ד.

בערר חוזר העורר וטוען, כי בית המשפט קמא סטה מהלכות שהותוו בבית משפט זה באשר לעילות מעצר בעבירות רכוש. נטען, כי כדי שתקום עילת מעצר בעבירות מעין אלה, יש להראות כי העבירה נעשתה באופן מתוחכם, מאורגן ושיטתי, או תוך ביצוע בצוותא, או לחלופין בהיקף ניכר. תנאים אלה, כך נטען, לא התקיימו במקרה הנוכחי. הוטעם,

כי המעשים המיוחסים לעורר לא נעשו באופן מתוחכם ושיטתי, אינם עולים כדי עבירה בצוותא והיקפה איננו גדול. כן הכחיש את שיוחס לו באשר למטרת ביצוע הגניבה לרכישת סמים. הוסף, כי העובדה שהיה בגילופין בעת המעשה מוכיחה, כי המעשה אינו מאפיין את אורח חייו.

ה.

בדיון טען עו"ד לוי כי בהיעדר עבר פלילי באדם בן 28 לא קמה, באשר למקרה חד פעמי, עילת מעצר. לכן יש מקום לביטול מעצר הבית, ולחלופין לאפשרות לעבודה במרכול משפחתי. התיק קבוע להקראה ב- 1.10.09.

ו.

באת כוח המדינה טענה, כי עבירת פריצה וגניבת ציוד בשווי גדול בצוותא עשויה לגבש עילת מעצר; המדובר באיזון שנעשה ואינו מצדיק התערבות; זאת - מה גם שהסיכוי לסיומו המהיר של התיק טוב, נוכח היקפו הקטן יחסית.

ז.

אשר לעילת המעצר, אכן כבר נקבע מכבר מפי השופטת - כתארה אז - ביניש בבש"פ 543/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268, כי "עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור" (עמ' 272), ועל כן בכוחו לגבש עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996; ברי כי

כל מקרה בכגון דא נבדק לנסיבותיו, וראו גם החלטתי בבש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) שציטט בית המשפט המחוזי. בנידון דידן, מחד גיסא המדובר כנראה בעורר בעל עבר לא מכביד (הרשעה אחת בעבירת חבלה ברשלנות), ומאידך גיסא הנסיבות הספציפיות היו של התארגנות עבריינית ובהיקף ניכר, ואף במגמה לרכוש סמים, והכל לאחר שתיית אלכוהול. נקל לשער "את תחושתו הקשה, את אבדן הביטחון ואת הייאוש הקודר" (פרשת אברג'יל ) של בעל חנות הטלפונים הסלולריים בעכו כשראה את הנזק שנגרם לו. בנסיבות אלה איני רואה מקום להתערב בהכרעתם של שני בתי המשפט, כי קמה עילת מעצר. ועם זאת, העבר הלא מכביד כאמור, הצדיק שחרור לחלופה, וזו נקבעה. איני רואה גם מקום לביטול מעצר הבית, לעת הזאת. לכאורה כשל העורר, ויש מקום לעשות להרחקתו מסיכונו של הציבור על-ידי התרת כל מוסרה מגבילה.

ח.

באים אנו לשאלה האם יש מקום להקל בתנאי מעצר הבית, על-ידי אפשרות לעבודה. כשלעצמי סבורני כי הבטלה היא אם כל חטאת, ובמקרים המתאימים יש מקום לאפשר לעצורים במעצר בית לצאת לעבודה. ואולם, דומני במקרה דנא כי טרם הגיעה השעה לכך. ההחלטות השיפוטיות הן מחודש זה. יש לראות - כמובן בנתון לסיומו של התיק העיקרי - אם ימלא העורר את תנאי מעצר הבית ככל משפטם וחוקתם בתקופה הבאה. ככל שבחודשים הבאים לא תירשם הפרה, יוכל העורר לטעמי לפנות לבית משפט השלום לשם יציאה לעבודה במרכול של אביו

ובפיקוח צמוד של אביו; התנאים במלואם ייקבעו על-ידי בית משפט השלום בבוא העת, ושוב - הכל בכפוף להתקדמות ההליך העיקרי. זאת כמובן מבלי לפגוע בזכותו הכללית של העורר לבקש עיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק המעצרים, ובזכות המדינה לקבוע עמדתה באשר לעיון החוזר.

ט.

בנתון לכך איני נעתר לערר.