בש"פ 6645/09 ניסן שניידרמן נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת אמסטרדם) מיום 13.8.09 בתיק פ' 4130/09, בה נעצרו העוררים עד תום הליכים.

רקע

ב.

ביום 1.7.09 הוגש נגד העוררים (יחד עם שישה אחרים) כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים (ריבוי עבירות). בתמצית , נטען כי הנאשמים קשרו קשר לסחוט 200,000 ₪ מאדם שהיו לו קשרים עסקיים עם נאשם 2 (להלן המתלונן ). במסגרת זו איימו הנאשמים כנטען, באמצעים שונים, על המתלונן, ובין היתר כפו עליו להגיע לפגישה בבית קפה בתחנת דלק בתל אביב, בה נכח עורר 1, ובמסגרתה איימו עליו. בפגישה נכח גם עורר 2, שהתבקש לנסוע לגבות חובות נוספים, והוא דיוח לנאשם 1 על מעשי תקיפה שביצע בעבר לצרכי גבייה. איומים נוספים השמיע עורר 2 בטלפון, וכן יוחסה לו עבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, והחזקת סכין שלא כדין.

ג.

ביום 13.8.09 הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העוררים (יחד עם ארבעה אחרים) עד תום ההליכים, ולמצער עד לאחר גביית עדות המתלונן בבית המשפט - שאז ניתן יהיה לשקול חלופת מעצר (סעיף 61 להחלטה). נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את גירסת המתלונן, כי לשני העוררים עבר פלילי מכביד (לעורר 1 הרשעות בעבירת איומים, היזק לרכוש וסחיטה באיומים; לעורר 2 הרשעה בהריגה ועבירות נוספות, ושניהם ריצו מאסרים לתקופות של ממש), וכי נוכח חומרת העבירות וטיבן אין מקום לשקול חלופת מעצר, כאמור - לפחות עד לאחר העדת המתלונן. בית המשפט נדרש לקשיים ראיייתים הקיימים בעיקר לגבי נוכחות עורר 2 בפגישה (אל מול גירסת המתלונן עומד איכון סלולרי המעורר ספקות מסוימים), אך נקבע כי די באיומים הטלפוניים מצד עורר 2 כדי לגבש עילת מעצר. הוזמנו תסקירי מעצר, לבדיקת חלופה, בסייג האמור.

ד.

בערר הנוכחי נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו שקיימות בתיק ראיות לכאורה נגד העוררים. אשר לעורר 1 נטען, בין היתר, כי בפנייתו הראשונית למשטרה לא הזכיר המתלונן עורר זה, כי הוא הוזכר לראשונה רק בתשאול שעבר המתלונן באותו יום (אך לא יוחסה לו פעילות מאיימת), וכי רק כעבור שנים עשר יום מפנייתו המקורית סיפר המתלונן כי עורר 1 ישב בפגישה ונראה "עבריין רציני ומאיים" - עובדה שאף לה אין כנטען תימוך אובייקטיבי. נטען, כי גירסת המתלונן לגבי השתלשלות הפגישה (ובמיוחד יציאתו לסככה שמחוץ לבית הקפה יחד עם נאשם 3) תומכת בגירסת עורר 1 - לפיה, כך נראה, נוכחותו בבית הקפה היתה אקראית, והוא כלל לא שמע את אשר נאמר למתלונן. עוד נטען, כי במסגרת עימות בין עורר 1 ולמתלונן, טען האחרון כי עורר 1 מעולם לא דיבר עמו. ולבסוף, הוזכר כי במשך עשרים וארבעה יום, בין הגשת התלונה למעצר העורר 1, לא ניסה האחרון ליצור קשר או לאיים על המתלונן, כי המשטרה התרשלה בכך שלא חקרה את יושבי בית הקפה, וכי העורר 1 שיתף פעולה באופן מלא בחקירתו. בכל הנוגע לעילות המעצר, נטען כי אין די בהעלאת חשש כוללני להשפעה על המתלונן, כי התיק האחרון נגד העורר 1 הוא משנת 2002, וכי מדובר באדם מבוגר (בן 54) הסובל ממחלות שונות, שתנאי המעצר עלולים להחריף אותן.

ה.

אשר לעורר 2 נטען, בין היתר , כי קיימות ראיות חד משמעיות לכך שהוא כלל לא נכח בפגישה. זאת, בהתבסס על איכוני הטלפון הסלולרי שלו הממקמים אותו בלוד (בשעה 11:04) וברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב (בשעה 11:51), שעה שהמתלונן סיפר כי עורר 2 נכח בפגישה (בין השעות 11:40-11:00). נטען כי גירסת המתלונן, לפיה עורר 2 הגיע לקראת סוף הפגישה, סותרת את גירסתו לפיה לקח עורר זה את הטלפון הנייד של המתלונן בתחילת הפגישה. עוד נטען, כי ההתנהלות שייחס המתלונן לעורר 2 אינה מאפיינת עבריין המעוניין בסחיטה, וכי היא תומכת בגירסת עורר 2 לפיה היו בינו לבין המתלונן מגעים לגבי עסקה למכירת קמח. נטען, כי שגה בית המשפט במשקל הנמוך שייחס לתצהיר של אחד דני אפשטיין, שטען כי הסכין שנתפסה ברכבו של עורר 2 שייכת לו. על אלה, כך נטען, יש להוסיף את אמינותו הנמוכה של המתלונן ומחדלי חקירה שנפלו בעבודת המשטרה (ובפרט הימנעות מחקירת עדים אפשריים ששמם עלה בעימותים).

ו.

בדיון נטען עוד מטעם העוררים, ביחס לעורר 1, כי נוכחותו במפגש היתה תמימה, ואין כל ראיה לכך שידע שהמתלונן צפוי להגיע למפגש, או כי ביקש ממנו כספים. אשר לעורר 2 הוטעם שוב, כי על פי נתוני האיכון, במועד המפגש היה באזור אחר.

ז.

בא כוח המדינה טען, כי התמונה הראייתית מלמדת על מעורבות של כל הנאשמים באירוע הסחיטה, ובכללם העוררים. אשר לעורר 1 נטען כי הוא היה עד לאיומים וצפה במתרחש, ונוכחותו לא היתה תמימה. הודגש, תחילה הכחיש העורר 1 כל היכרות עם המתלונן, אך מאוחר יותר הודה כי ישב בבית הקפה עם אחיו, והמתלונן הגיע לשם. עוד צוין, כי אין בעובדה שהמתלונן העלה את שמו של העורר בשלב מאוחר יותר כדי לפגום במהימנות גרסתו. אשר לעורר 2 נטען כי חלקו בשרשרת האירועים אינו נוגע אך להשתתפות במפגש, אלא נערכו על ידו גם שיחות טלפון מאיימות למתלונן, והוא נראה עוקב אחריו. באשר לאיכון הטלפוני צוין, כי לא ברור שהמפגש אכן הסתיים ב- 11:40, שכן עורר 1 שהה במקום עד 12:05, נתון העולה בקנה אחד עם האיכון הטלפוני ביחס לעורר 2. עוד הוסף, כי לעדות המתלונן חיזוקים בהקלטות של שיחות טלפון מאיימות.

הכרעה

ח.

עיינתי בחומר הראיות, ושוכנעתי, כבית המשפט קמא, כי בסופו של יום הרושם המצטבר במכלול הוא, שאת הראיות לכאורה להוכחת האישומים אין להגדיר בבעלות עוצמה נמוכה; כידוע, יש לבחון בכגון דא "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" ( בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133, 149-148 מפי הנשיא ברק); ועוד יש לבחון, "אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי יתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה" ( שם , עמ' 149). דומני כי אלה נתקיימו. המתלונן מסר גירסה מפורטת בדבר השתלשלות אירוע הסחיטה והאיומים - הפגישה בבית הקפה, ההקשר שבו נערכה הפגישה ומהלכה. כן תואר חלקו של כל אחד מהמעורבים במעשי הסחיטה. ביחס לעורר 1 ציין

המתלונן

כי הוא נכח במפגש, היה עד לאיומים שהושמעו על ידי נאשמים אחרים לכתב האישום, ולנפנוף סכין לעברו: "נאום (עורר 1) גם היה נראה שם כמו בוס, שמע וראה את כל מה שהתרחש שם" (הודעה מיום 31.5.09, עמ' 4). גירסת העורר 1, לעומת זאת, היא מתאר מפגש עם אחיו לשתיית קפה; הוא אינו זוכר – לדבריו – כי הונף סכין או נשמעו דברי איום. אשר לעורר 2, מתאר המתלונן את חלקו במפגש (הודעה מיום 28.5.09, עמ' 3) ומספר על שיחות טלפון מאיימות מצדו (הודעה מיום 28.5.09, עמ' 3). כן נתפסו ברכב העורר 2 סם וסכין (דו"ח פעולה מיום 24.6.09); הוא מסר כי הסכין והסם שנתפסו ברכבו אינם שלו, ואין לו הסבר כיצד אלו נמצאו ברכבו. כן הכחיש בהודעותיו השתתפות במפגש (הודעות מיום 24.6.08 ומיום 28.06.08).

העורר 2 הכחיש תחילה כי היה בקשר טלפוני עם המתלונן, ואולם לאחר מכן הודה בהתקשרות עמו וטען כי היתה לצרכי עסקים (הודעה מיום 24.6.09, עמ' 4).

ט.

המתלונן הגיע לתחנת המשטרה והוא חושש ומפוחד (מזכר מיום 14.5.09; זכ"ד מיום 27.5.09). הוא מתאר בהודעותיו בפירוט ובעקביות את השתלשלות האירועים ביחס לאירוע הסחיטה, ואת הרקע לה. תימוכין להודעות המתלונן מצויים בשיחות טלפון בין הנאשמים האחרים, מהן עולה קשירת קשר, ועולות דרישות כספיות שהשמיעו. התמיהות שהעלו העוררים, אינן כאלה המחלישות את הראיות לכאורה כשלעצמן, אף כי כמובן ייחקרו הנוגעים בדבר ככל שינוהלו הוכחות. אשר לנתוני האיכון, אכן מתעוררות שאלות בנושא, וההסבר

המוצע על ידי בא כוח המדינה בעייתי. אולם, כמותי כבית המשפט המחוזי, סבורני שדי בשלב זה בראיות בדבר יצירת קשר טלפוני על ידי העורר 2 עם המתלונן, והאיומים, שכנטען הושמעו נגדו, לשם ביסוסה של עילה. הרושם המתקבל מהמכלול, איפוא, הוא

של מעורבות העורר 1 ו-2 בארועי הסחיטה והאיומים, תוך הטלת מורא על המתלונן.

י.

אין בידי איפוא להיעתר לערר לעניין הראיות. אשר לנטען באשר לחלופה, ביום 1.9.09 אמור היה תסקיר להיות מוגש לבית המשפט המחוזי, כפי שעידכן בא כוח המדינה; שָם המקום לבחינת שאלת החלופה. מעבר לכך אציין, כי בעקבות החלטת השופטת אמסטרדם שחלופות יישקלו אך לאחר העדת המתלונן, יש כמובן מקום, נוכח המעצר, לשמיעה מוקדמת ככל הניתן של עדות זו, והצדדים יפנו לבית המשפט לעניין זה.