בש"פ 6675/97 צבי רוזנגרט נ. גרשון ניב

1.המשיב 1 הינו דייר מוגן בחנות שהינה בבעלות המבקשים. המשיב 1 ניהל את עיסקו באמצעות המשיבה 2. המבקשים הגישו תביעה בבית הדין לשכירות כנגד המשיבים המבקשת לקבוע כי דמי השכירות בגין החנות משוחררים ממגבלת מחירי מקסימום. תביעתם של המבקשים התקבלה וביום 22.7.96, נקבע כי גובה דמי השכירות הינו 900 דולר, החל מיום 1.5.94. המשיבים ביקשו לערער על החלטה זו ובמסגרת זו גם הגישו בקשה לעיכוב ביצוע. בקשתם נדחתה. למרות דחית הבקשה לא שילמו המשיבים את הפרשי דמי השכירות שבין הסכום הנקוב בחוזה לבין זה שנפסק על ידי בית המשפט (להלן: ההפרשים). כמו כן, שילמו המשיבים את דמי השכירות עבור חודשים אוגוסט עד אוקטובר לשנת 1996, רק בחודש ינואר 1997 (להלן: דמי השכירות).

2.המבקשים הגישו כנגד המשיבים תביעת פינוי לפי סעיף 131 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב1972-, בגין אי תשלום ההפרשים ודמי השכירות. בית משפט השלום בבת-ים-חולון (ת.א. 3458/96), מפי כב' השופטת ז' אגי, קבע שקמה למבקשים עילת פינוי בגין שתי העילות הנזכרות לעיל, אך בצד קביעה זו העניק למשיבים סעד מן הצדק, על פיו, צו הפינוי לא יבוצע באם ימלאו המשיבים שני תנאים מצטברים: האחד, תשלום הפרשי הסכומים הנוגעים לשכר הדירה, דהיינו השלמת הסכום ל- 900 דולר לחודש; והשני, תשלום 15,000 ש"ח כפיצוי למבקשים. הטעם שניתן על ידי בית המשפט למתן הסעד מן הצדק הוא כי הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה בדבר גובה דמי השכירות, וכי הנזק שיגרם למשיבים, אם לא יינתן להם סעד מן הצדק במקרה בו יזכו בערעורם, אינו עומד ביחס לנזק שיגרם למבקשים במקרה זה.

3.המשיבים הגישו לבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידו, לצורך הגשת ערעור. השופטת ז' אגי נענתה לבקשה, בכפוף למילוי שני תנאים על ידי המשיבים: תשלום הוצאות המשפט ושכ"ט שנפסקו בתוך 10 ימים וכן הגשת ערעור במועד החוקי. המבקשים ביקשו רשות לערער על החלטה זו בבית המשפט המחוזי (בר"ע 13209/97). בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט א' גורן, דחה את הבקשה בציינו כי "כאשר מדובר בתביעת פינוי, נענה בית המשפט בדרך כלל בחיוב לבקשות לעיכוב ביצוע" וכי התנאים שנקבעו על ידי השופטת ז' אגי, סבירים בנסיבות המקרה.

4.טענתם העיקרית של המבקשים, היא כי מתן הסעד מן הצדק בצד צו הפינוי הפך את פסק דין בית משפט השלום לפסק דין כספי ולכן לא היה מקום למתן סעד של עיכוב ביצוע. המשיבים, מצידם, טוענים כי פסק הדין נשוא הבקשה הינו בראש ובראשונה פסק פינוי והוא נבדל מפסק דין כספי בכך שאי מילוי החיוב לא יגרור אחריו פתיחת הליך הוצל"פ, דהיינו אכיפה, אלא פינוי. בנוסף, טוענים המשיבים, כי עיכוב הביצוע הינו סעד שבשיקול דעת ולכן יש להביא במסגרתו את מכלול הנסיבות ובכללן גודל הסכום שנפסק כתנאי, משך הזמן שהדייר מחזיק בחנות וכן את קיומם של הליכים נוספים המתנהלים בין הצדדים הנוגעים לגובה דמי השכירות ולגבייתם.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שבפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה לא ייתן רשות ערעור בערכאה שלישית, אלא במקרים המעלים שאלות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת ואשר חורגות מן הסכסוך הקיים בין הצדדים (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). בפרט לא ייעתר בית המשפט לבקשה, כאשר היא מתייחסת להחלטת ביניים בדבר סעד זמני. במקרים אלו, יוכל הנפגע להיפרע על הנזקים שנגרמו לו בשלב מאוחר יותר, לאחר סיום הסכסוך בין הצדדים. במקרה זה, הרי ששופטת בית משפט השלום, ז' אגי, אשר פסקה בעניין עיכוב הביצוע, היא זו שגם נתנה את פסק הדין העיקרי במחלוקת והיו בפניה מכלול השיקולים והטיעונים הנוגעים לסוגיה. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בהחלטתה, תוך שהוא רואה את התביעה כתביעת פינוי ומציין שהתנאים שנקבעו על ידי השופטת הינם סבירים. אף אני איני מוצא מקום להתערב, זאת, מבלי שאדרש להכרעה בשאלה האם מדובר בפסק פינוי או פסק כספי.

6.הבקשה, כאמור, נדחית. המבקשים ישלמו למשיבים 4,000 ש"ח בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.