בש"פ 6686/02 מדינת ישראל נ. אילן בן אלברט אבו זמיל

1.עופר מקסימוב, שעסק בהימורים בסכומי עתק בישראל ובחוץ-לארץ, לווה כספים לצורך מימון ההימורים ממלווים שונים בשוק האפור. ההלוואות נפרעו בכספים שאחותו של מקסימוב, אתי אלון, מואשמת בגניבתם מלקוחות בנק למסחר בע"מ, שם עבדה במחלקת השקעות.

המשיב, שעסק במתן הלוואות בשוק האפור ובניכיון שיקים תמורת עמלה, נמנה עם המלווים למקסימוב. 14 מיליון ש"ח שהמשיב הילווה למקסימוב נפרעו על-ידי אתי אלון בהעברה בנקאית לחשבונות בנק - על-שם אחרים - שבהם הייתה למשיב שליטה (להלן: חשבונות הכיסוי), או על-ידי משיכת שיקים בנקאיים על-שם לקוחות הבנק, תוך שהמשיב חותם על-גבי השיקים חתימת הסבה.

2.בחקירתו במשטרה הכחיש המשיב כי ידע שהכסף שקיבל מאלון נגנב על-ידיה. לדברי המשיב, הוא סבר כי מקסימוב זכה בכספים בהימורים בחוץ-לארץ. המשיב הסביר את חשבונות הכיסוי, וכן את העובדה שלא התייחס לשמות הנפרעים בשיקים הבנקאיים ואף חתם בשמם, ברצונו להתחמק מתשלום מסים, וכן בנוהג המקובל בהלוואות בשוק האפור, שבגידרו נפרעות ההלוואות באמצעות שיקים המשוכים על שמות אנשים שונים, ונעדרי חתימת מוטבים.

אלון מצידה, הגם שבאחת מהודעותיה מסרה בלשון הכללה כי המלווים לא התעניינו במקור הכספים שהעבירה לידיהם, סיפרה בהודעות מאוחרות שמסרה לחוקרי המשטרה, כי אמרה למשיב - על-פי הוראת אחיה - כי מקור הכספים שבהם היא פורעת את החוב הוא בחוץ-לארץ.

3.כתב-אישום שהוגש בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מייחס למשיב, על יסוד דיני הקשר והשותפות, את גניבת הכספים או קבלתם במרמה בנסיבות מחמירות; וכן מואשם המשיב בעבירות על פקודת מס הכנסה, חוק מס ערך מוסף, תשל"ו1975- ובעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, תש"ס2000-. במקביל, התבקש מעצרו של המשיב עד לתום הליכי משפט.

בית-המשפט המחוזי (השופט ד"ר עודד מודריק), מצא כי קיימות ראיות מספיקות להוכחת עבירות המס, וכי, לעומת זאת, לאישום העיקרי שבשלו נדרש המעצר אין תשתית ראייתית בעוצמה מספקת. בית-המשפט המחוזי סבר, כי כנגד הראיות הנסיבתיות, המלמדות לכאורה על מודעותו של המשיב לכך שהכספים שקיבל היו גנובים, עומדים הסבריו, המתקבלים על הדעת ואף נתמכים בראיות, בדבר הפרקטיקה הנוהגת בשוק האפור של רישום חתימות ההסבה על שיקים, וכן בהודעותיה של אלון במשטרה, שמהן עולה כי הסבירה למשיב שמקור הכסף הוא בחוץ-לארץ. בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי עבירות המס אינן מקימות עילת-מעצר, וכי, על-כל-פנים, נסיבות ביצוע העבירות בכללן, שבגידרן לא מואשם המשיב בשימוש באמצעים אלימים לגביית הכספים שלווה, אינן מעוררות חשש לביטחון הציבור, שלא ניתן להסירו על-ידי קביעת חלופת-מעצר. בקשת המדינה נדחתה איפוא, והמשיב שוחרר ממעצר בתנאים מגבילים לרבות שהייה ב"מעצר-בית".

4.מכאן הערר שבפניי. בפתח הדברים טענה המדינה, כי הגם שבפרשה הנדונה, שהיא כשלעצמה חמורה, הוציא המשיב כספים במרמה, הרי שלנוכח עברו הפלילי של המשיב, הכולל הרשעות בעבירות שוד, קיים חשש כי ימשיך בפעילות פלילית - אף אלימה - אם ישוחרר ממעצרו. כן טוענת המדינה, על יסוד ניתוח חומר הראיות, כי התנהגותו של המשיב, אשר נטל לצורך פרעון חובו של מקסימוב, שידע כי הוא מהמר, שיקים בנקאיים שנמשכו על שמות אנשים בלתי מוכרים לו, זייף את חתימותיהם והפקיד את השיקים בחשבונות כיסוי, מלמדת כי המשיב היה שותף לגניבת הכספים. לחלופין טענה המדינה, כי התנאים המגבילים שקבע בית-המשפט המחוזי אינם מספיקים.

5.אכן, הרשעות קודמות עשויות, בנסיבות מסוימות, להצביע על מסוכנותו של נאשם. ברם, בשיטתנו המשפטית אין בכוחן לחזק את התשתית הראייתית הלכאורית המוצגת במשפטו. שכן, כידוע, חזקת החפות עומדת גם לנאשם שלחובתו הרשעות קודמות, ולהוציא מקרים חריגים נאסר להביא בפני בית-המשפט מידע על עברו הפלילי של נאשם. ראו סעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). אכן, ניסיון החיים מוכיח, כי מידע כזה עשוי ליצור דעה מוקדמת נגד הנאשם על-ידי הצבעה על נטייתו הפלילית.

6.בענייננו, מארג הראיות הנסיבתיות - על רקע פעילותו של המשיב בשוק האפור, שלוותה בהעלמת הכנסות - מותיר חללים באשר למהות היסוד הנפשי שנילווה למעשיו של המשיב. מארג זה מעלה שורה של אפשרויות, כאשר בקצה אחד של השורה עומדת האפשרות כי היה שותף מלא לגניבה ולהוצאת הכספים במרמה, ובקצה השני קיימת האפשרות כי לא היה מודע למקור הכספים. בין שני הקצוות קיימת גם אפשרות כי המשיב קיבל את הכספים בידיעה (על-ידי עצימת עיניים) כי הכספים נגנבו על-ידי אלון, ולחלופין כי החזיק בכספים שלגביהם קיים חשד סביר כי נגנבו.

תשתית ראייתית זו מספיקה על-מנת להעביר את נטל הבאת הראיות על-פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי אל כתפי הנאשם. אך כפי שהראה בית-המשפט המחוזי בהחלטתו, אין היא בעוצמה הדרושה במעצר. בעניין זה "אך טבעי הוא - לאור השוני בתכלית המונחת ביסוד ההוראה - שטיב ההוכחה הנדרש לתביעה בשלב זה יהא שונה מטיב ההוכחה שעל התביעה להביא בשלב המעצר עד תום ההליכים" (הנשיא אהרון ברק בבש"פ 8087/95 זאדה

נ'

מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (להלן: בש"פ זאדה ), בע' 145).

במקרה שבפניי, חומר הראיות הנסיבתיות, על-פניו, אינו שולל את ההסבר שמסר המשיב. משקלו הראייתי של אותו הסבר ייקבע על-ידי בית-המשפט שידון במשפטו של המשיב, ואפשר כי ההסבר יימצא בלתי מהימן והמשיב יורשע בדינו. אך כל עוד לא נקבע כך, אין הראיות הנסיבתיות מצדיקות פגיעה בחירותו של המשיב.

7.אומנם, למשיב עבר פלילי חמור, אלא שעבר זה כשלעצמו אינו מספיק למעצר. על כך כתבתי בפרשה אחרת כי "אפשר כי שלום הציבור היה נשמר טוב יותר אילו נאשם בעל עבר פלילי, שבחומר הראיות נגדו מובנה ספק סביר, היה נעצר עד אשר יוכרע דינו ... אך מעצרם או מאסרם של נאשמים כאלה הוא מחיר שחברה דמוקרטית אינה מוכנה לשלמו, שכן משמעותו היא כי גם חפים יהיו נתונים במעצר במשך חודשים רבים" (בש"פ זאדה , שם בע' 168).

לא מצאתי גם יסוד להתערב בתנאים המגבילים שקבע בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה איפוא.