בש"פ 7385/02 אביגדור מקסימוב נ. מדינת ישראל

שני עררים אלה, המתייחסים לאותה פרשת אישומים, נדונו לפניי בצוותא-חדא. העררים מעוררים שאלות דומות ואוכל ליתן בשניהם החלטה אחת.

2.העוררים, אב ובתו, עומדים לדין בשל חלקיהם בפרשת גניבת הכספים מן הבנק למסחר בע"מ. הבת, העוררת אתי אלון, עבדה בבנק החל משנת 1990; תחילה הועסקה ככספרית וכפקידה, ובשנת 2001 נתמנתה כסגנית מנהל מחלקת ההשקעות. במשך כחמש שנים - החל ממארס 1997 וכלה במעצרה של העוררת בשלהי אפריל 2002 - ניצלה העוררת את סמכויותיה כפקידת הבנק, שהיקנו לה נגישות לפיקדונות של הלקוחות ולמחשב הבנק, למשיכת כספים מחשבונות הלקוחות ומקופת הבנק. את הכספים שמשכה גנבה העוררת, אם בהעברתם לחשבונה ובמשיכתם ממנו, ואם בהעברתם לגורמים שלישיים. העברת כספים לגורמים שלישיים בוצעה על-ידה, לעתים, בהעברות בנקאיות ישירות, ואולם ברוב המקרים עשתה כן בהוצאת שיקים בנקאיים, שכביכול נערכו לפקודת לקוחות הבנק, שחשבונותיהם חויבו בתמורת השיקים, בעוד שבפועל מסרה העוררת את השיקים לאביה (העורר אביגדור מקסימוב), או לאחיה (עופר מקסימוב), אשר זייפו על גבי השיקים חתימות היסב של המוטבים והעבירו את השיקים לאחרים תמורת מזומנים. מכתב האישום, המבוסס על מימצאי החקירה, עולה, כי בהעברות בנקאיות גנבה העוררת סכום כולל של 40,577,000 ש"ח, ואילו בהוצאת שיקים בנקאיים מזויפים גנבה סכום כולל נוסף של 175,432,000 ש"ח. משמע שההיקף הכספי של הגניבות, שיוחסו לעוררת בשתי השיטות האמורות, מסתכם ביותר מ216- מיליון ש"ח. הנחת המוצא של כתב האישום שהוגש נגד העוררים היא, כי אחיה של העוררת, עופר מקסימוב, הוא מהמר כפייתי, שהפסיד בהימוריו בארץ ובחוץ-לארץ סכומי עתק. לפי הנטען, ביצעה העוררת את מעשי המעילה והגניבה, בעקבות קשר שקשרה עם העורר ועם אחיה עופר, במטרה לספק לעופר מקסימוב את האמצעים שנדרשו לו למימון הימוריו ולסילוק חובותיו.

בשל מעשים אלה הואשמו העוררים, יחדיו, בקשירת קשר לביצוע פשע, בגניבה בידי עובד, בגניבה בידי מורשה, בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, בזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות ובעשיית שימוש במסמך מזויף. כן יוחסה לכל אחד משניהם עבירה של הלבנת הון, לפי חלופות שונות של סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס2000-. בנוסף לאלה יוחסו לעוררת גם העבירות הבאות: רישום כוזב במסמכי תאגיד, מירמה והפרת אמונים בתאגיד, פגיעה ביכולת תאגיד לקיים את התחייבויותיו ואיחסון מידע כוזב והפקת פלט כוזב, בניגוד לסעיף 3(א)(1) לחוק המחשבים, התשנ"ה1995-.

כתב האישום כולל שלושה אישומים נוספים שבהם יוחסו עבירות לעוררת לבדה. עניינו של האחד בעבירה של שיבוש מהלכי משפט; ואילו עניינם של שני האישומים האחרים במעשי גניבה ומירמה נוספים שיוחסו לעוררת; האחד בשל גניבת כמה מאות אלפי שקלים, שהועברו לכמה מקרוביה האחרים, והשני בשל חיוב הבנק במירמה בכיסוי חיובים, בסכום כולל של כ130- אלף שקלים, תמורת רכישות שבוצעו בכרטיסי אשראי על-ידי כמה מבני-משפחתה של העוררת.

3.עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של שני העוררים עד לתום בירור משפטם. בקשת המאשימה נסמכה על שתי עילות נטענות: האחת, מסוכנותם המוכחת של העוררים; והשנית, קיום חשש ממשי להימלטותם של העוררים מן הדין. לביסוס העילה הראשונה נטען, כי מעשיהם של העוררים הם חריגים בחומרתם ואף בהיקף הנזק שהסבו לבנק, לציבור לקוחותיו ולאוצר המדינה. העוררים, נטען, פעלו במסגרת התארגנות עבריינית, שהקימה והפעילה מנגנון לריקון כספי הבנק; והמעשים, אשר בוצעו בשיטתיות, לאורך זמן ובתעוזה רבה, מעידים על מסוכנותם הרבה של העוררים לציבור ולרכושו. לביסוס העילה השנייה נטען, כי חלק ניכר מן הכספים הגנובים לא אותר, כי בעובדה זו יש כדי לבסס חשש ממשי להימלטותם של העוררים מן הדין וכי בנסיבות העניין לא ניתן למנוע את סיכון ההימלטות בהשתת ערובות כספיות.

השופט המלומד, שדן בעניינו של כל אחד משני העוררים לחוד, קבע, כי ריבוי המעשים, שבוצעו לאורך זמן, בשיטתיות ובתעוזה, ואשר הסבו לציבור נזק המסתכם במאות מיליוני שקלים, מקים חשש ממשי שאם ישוחררו העוררים ממעצרם, עלולים הם להוסיף ולסכן את ביטחונו של הציבור, בכך שיבצעו עבירות רכוש מתוחכמות נוספות. ומשהגיע למסקנה, כי יש לעצור את העוררים מחמת הסכנה לציבור הכרוכה בשחרורם, לא נדרש - מן הסתם, לא ראה צורך להידרש - לעילתה הנטענת השנייה של המאשימה, בדבר קיום חשש להימלטותם של העוררים מן הדין.

4.בעררים שלפניי השיגו סניגוריהם של העוררים על צדקת ההחלטות לעוצרם. לטענתם, העבירות נשוא האישומים בוצעו בגדרן של נסיבות עובדתיות ספציפיות: המשרה שמילאה העוררת בבנק והסכמתה של העוררת לנצל את נגישותה לחשבונות הלקוחות ולקופת הבנק כדי לסייע לאחיה, עופר מקסימוב, לסלק את חובות ההימורים שלו. העורר, לשיטת סניגוריו, שימש רק כצינור להעברת הכספים שנגנבו על-ידי העוררת במשיכת שיקים בנקאיים, בכך שזייף את חתימות ההיסב של המוטבים ומסר את השיקים אם לבנו, עופר, ואם למי מנושיו של עופר, על-פי ההנחיות שניתנו לו על-ידי העוררת או על-ידי עופר. נסיבות מיוחדות אלו שוללות, לטענת הסניגורים, את החשש שאם ישוחררו העוררים ממעצרם ישובו לבצע עבירות רכוש מתוחכמות מן הסוג נשוא הדיון. משהורחקה העוררת מן הבנק נשללה יכולתה לבצע עבירות דומות; ואף יכולתו של העורר, שהייתה תלויה כל-כולה בנגישות בתו לקופת הבנק, שוב אינה קיימת בידו. בנסיבות אלו, טוענים הסניגורים, אין כל הצדקה להחזיק את העוררים במעצר ויש לשחררם בערובה, ולוא גם בתנאים מגבילים כמעצר בית ומניעת מגע עם מעורבים אחרים בפרשה. תמיכה להצדקת שחרורם של העוררים מוצאים הסניגורים גם בהחלטות עמיתתי הנכבדה, השופטת דורנר, שדחתה את עררי המדינה על החלטות בית המשפט המחוזי לפיהן שוחררו ממעצר כמה מנושיו של עופר מקסימוב שהואשמו בקבלת כספים שנגנבו מן הבנק (בש"פ 6906/02 בעניינם של בנימין רביזדה ואהרון אוהב-ציון ובש"פ 6686/02 בעניינו של אילן אבו-זמיל).

5.הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את העררים ולהותיר את העוררים במעצר עד תום ההליכים, אלא שלמסקנה זו הגעתי שלא על יסוד טעמיו של השופט המלומד. כשלעצמי, אין אני מייחס משקל ממשי לחשש ששחרורם של העוררים ממעצר עלול לסכן את ביטחון הציבור. אמת נכון הדבר כי לביצוע העבירות, במסגרת קידום מטרות הקשר הפלילי שקשרה עם העורר ועם עופר מקסימוב, השתמשה העוררת באמצעים מתוחכמים ונקטה שיטות שונות, כשהיא מחפה על גניבותיה בגניבות נוספות ומטשטשת באורח שיטתי את העקבות שהותירו מעשיה. ואכן, על-פי הגישה המקובלת, ביצוע עבירות רכוש באורח שיטתי ובאמצעים מתוחכמים - קל וחומר כשהדבר נעשה במשך תקופה ארוכה ובשיתוף עם עבריינים נוספים - נתפס, ככלל, כמקים עילת מעצר, מחשש ממשי לפגיעה בביטחון הציבור, שלרוב לא ניתן להשיג את מטרתה באמצעים חלופיים (ראו, בעיקר, את החלטת השופטת ביניש בבש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268). אלא שמנסיבות פרשתנו ניתן להסיק, כי את כישוריה לביצוע עבירות הגניבה רכשה העוררת אגב מילוי תפקידיה בבנק, ומתקבל על הדעת להניח שהרחקתה מן הבנק ממעטת עד מאוד את הסיכון שאם תשוחרר ממעצר תוסיף העוררת לבצע עבירות רכוש - גניבה, מירמה וזיוף - בהיקפים העלולים לסכן את ביטחון הציבור. וכל שנאמר בהקשר זה ביחס לעוררת, כוחו ככל הנראה יפה גם ביחס לעורר. על כל פנים, גם אילו נוכחתי כי מתעורר חשש לביצוע עבירות נוספות על-ידי מי משני העוררים, נראה כי ניתן היה להתגבר עליו בהטלת מגבלות כאלה ואחרות, ולא הייתי רואה צידוק למעצר.

6.ואולם ההכרח במעצרם של העוררים נובע לדעתי מחשש להימלטותם מן הדין, שאף עליו ביססה המאשימה את בקשתה למעצרם של העוררים. כאמור, חלק ניכר מכספי הגניבה - והמדובר בסכום העולה כדי מיליונים רבים - לא אותר. אינני מקבל את טענת הסניגורים, כי מטענות כתב האישום מתחייב, שכל הכספים שגנבה העוררת נמסרו לעופר מקסימוב ולנושיו. סכומים שונים משלל הגניבות אכן אותרו בידי נושיו של עופר מקסימוב, אולם הסכומים שאותרו הם קטנים במידה ניכרת מן הסכום הכולל של שלל הגניבות. במצב דברים זה, יש יסוד סביר להניח שחלק לא מבוטל משלל הגניבות עודנו מצוי ברשות העוררים או בשליטתם. נכונותה של הנחה זו אפשר ותתברר במשפט, אך לעת הזאת די בקיומה המסתבר כדי לבסס את החשש להימלטות העוררים מן הדין. על חשש זה לא ניתן להתגבר באמצעים כמעצר בית, עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכונים; שכן, אם נכונה ההנחה שהעוררים עודם מסתירים סכומי עתק, חזקה היא בעיניי שיעלה בידם, בשים לב לכישורי הזיוף והמירמה שבהם ניחנו, להתגבר גם על המגבלות שתוטלנה עליהם.

סניגוריו של העורר טענו, שאם אגיע למסקנה כי מוצדק להשאיר את שולחם במעצר מחשש להימלטותו מן הדין, מן הדין שההליך בעניינו יוחזר לבית המשפט המחוזי שבהחלטתו נשוא הערר כלל לא נדרש לנושא זה. טענה זו אין בידי לקבל. החשש להימלטות מן הדין נטען על-ידי התביעה, בלשון מפורשת, בגדר בקשתה למעצרם של שני העוררים, ואין זה מעלה או מוריד שבית המשפט המחוזי לא נדרש לטענה זו.

7.שחרורם ממעצר של כמה מנושיו של עופר מקסימוב, שהואשמו בהליכים נפרדים, איננו מהווה אסמכתה להצדקת שחרורם של העוררים. כעולה מהחלטותיה של השופטת דורנר, שהוזכרו לעיל, הטעם העיקרי לשחרורם של המעורבים האחרים היה שלהאשמתם בעבירות שיוחסו להם לא נמצאה תשתית ראייתית מוצקה. מבחינה זו שונה עניינם של העוררים תכלית שוני, שכן בשלב החקירה הודה כל אחד מהעוררים ברוב - אם לא בכל - המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. בעובדה זו טמון גם סיכוי מעשי לסיום משפטיהם של העוררים תוך פרק זמן קצר יחסית.

8.העררים נדחים.