בש"פ 6692/08 מדינת ישראל נ. סולימאן אלולו

בפניי בקשת להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים החל מיום 8.8.08 או עד למתן פסק הדין בת.פ.ח 3111/07 המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים.

עובדות

1.

כתב האישום. ביום 10.8.08 הוגש כנגד המשיבים, אחים, כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 19.8.08 תוקן כתב האישום כך שיוחסה עבירה נוספת למשיב 2 ונוספו פרטים לעניין הפגיעה שנגרמה לבנו של המתלונן. כתב האישום המתוקן מייחס למשיבים עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין ) ולמשיב 2 אף מיוחסת עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. עבירה לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(א) לחוק העונשין.

על פי הנטען בכתב האישום, בעקבות חוב כספי שאותו חב המתלונן למשיב 1, ארבו המשיב 2 ומספר חברים נוספים שזהותם אינה ידועה (להלן – החבורה) למתלונן בחניון, כשהם מצוידים באלות, מוטות ברזל וסכינים. כאשר הגיע המתלונן עם בנו אל החניון, הקיפו המשיב 2 והחבורה את הרכב, ואחד מחברי החבורה דקר את המתלונן בפנים ובחזה באמצעות סכין. לאחר מכן, משכה החבורה את המתלונן ובנו בכוח מהרכב, והבן הוכה על ידי המשיב 2 ועל ידי אחד מחברי החבורה במוט ברזל, ברגלו. החבורה הכתה את המתלונן באלות ובמוט ברזל מספר פעמים ואף דקרה אותו בסכינים בפלג גופו העליון. המשיב 2 דקר את המתלונן בגבו ובכתפו ואמר לו כי זהו מסר מהמשיב 1. המתלונן ניסה להימלט מהחניון כאשר הוא מדמם, אך נתקל בפתח היציאה מהחניון במשיב 1, כשל ונפל. משיב 1 הכה את מתלונן במוט ברזל ואמר לאחר מהחבורה "תרצח אותו" והאחרון דקר אותו בצווארו. החבורה המשיכה להכות במתלונן עד שאיבד את הכרתו. לאחר מכן עזבו המשיבים והחבורה את החניון, כאשר הם מותירים את המתלונן לנפשו. כתוצאה מהאירוע נגרמו למתלונן, בין היתר, חתך עמוק של 20 ס"מ בצווארו, חתך עמוק בבטנו, שבר ביד וחבלות בגופו. המתלונן אושפז במשך שישה מים ונזקק לתפירת החתכים ולגיבוס. כתוצאה ממעשיו של המשיב 2 ושל אחד מחברי החבורה, נגרמה לבנו של המתלונן נפיחות במקום החבלה ברגלו.

2.

הליכי המעצר. בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. ביום 16.8.07 הורה בית המשפט קמא על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגד. במסגרת החלטתו סקר בית המשפט קמא את תשתית הראיות הלכאוריות וקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים וכי מתקיימת בעניינם עילת מעצר, עוד מצא בית המשפט כי שחרורם של המשיבים יהווה סיכון לציבור שאותו ניתן למנוע אך ורק בדרך של מעצר. במסגרת החלטתו, ציין בית המשפט קמא כי מעשיהם של המשיבים ממוקמים "בקצה החומרה העליון של קשת המקרים של שימוש בסכין לפציעת אדם."

משלא הסתיימו ההליכים המשפטיים בעניינם של המשיבים בתוך תשעה חודשים ממעצרם, הגישה המבקשת בקשה להארכת מעצרם בתשעים ימים. ביום 15.5.08, האריך בית משפט זה (כבוד השופט ס' ג'ובראן) את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים החל מיום 10.5.08 (לאחר שהמשיבים הסכימו להארכת מעצר במספר ימים בשל דחיית הדיון בבקשה).

במסגרת החלטתו, ציין כבוד השופט ג'ובראן כי יש להאריך את מעצרם של המשיבים נוכח חומרתן היתרה של העבירות המיוחסות להם, הכוללות נטילת חלק בתקיפה חמורה ואכזרית, תוך שימוש בנשק קר ונוכח העובדה כי הסיבה העיקרית להתמשכות ההליכים בעניינם של המשיבים נעוצה בניסיונותיהם להגיע להסדר טיעון עם המבקשת, כאשר ממועד תגובתם של המשיבים לכתב האישום, התנהל משפטם בקצב משביע רצון.

3.

ההליכים בתיק העיקרי. הדיון בעניינם של המשיבים נדחה מספר פעמים לבקשתם של באי כוח המשיבים, בין היתר על מנת למצות מגעים בין הצדדים, אשר לא צלחו. במסגרת זו הצהיר ביום 28.1.08 בא כוחו של המשיב 1 דאז, כי בשל בקשות הדחייה הרבות מטעם ההגנה לא תהיה להם כל טענה בקשר עם בקשה ראשונה להארכת מעצר, אם תוגש, שעל בסיסה נדחה הדיון לביום 28.2.08. באותו המועד בוצעו חילופים בייצוגם של המשיבים, וביום 20.3.08 ניתנה תשובתם של המשיבים לכתב האישום, במסגרתה כפרו במרבית העובדות, ובפרט בעובדת תקיפתו של המתלונן. לפיכך, נקבע מועד מיידי לשמיעת ההוכחות לתאריך 24.3.08, למרות מחאות ההגנה. עד להגשתה של בקשת ההארכה הראשונה התקיימו שלושה דיוני הוכחות תכופים ודיון נוסף נקבע ליום 4.6.08. מועד זה נדחה ביום ודיון הוכחות רביעי התקיים ביום 5.6.08. דא עקא, שדיון זה הופסק בעיצומה של החקירה הנגדית, לבקשת ההגנה, הואיל והמשיב 2 חש ברע ופונה באמבולנס לבית חולים. נקבע דיון נוסף ליום 13.7.08.

הואיל ובקשתו של בא כוח המשיבים לדחיית דיון אחר בו אמור היה להשתתף באותו היום בפני כבוד השופטת זיסקינד בבית משפט השלום בתל-אביב נדחתה, הגיש בא כוח המשיבים ביום 9.7.08 בקשה לדחיית הדיון שנקבע. המבקשת התנגדה לבקשה בהדגישה כי המשיבים עצורים כ-11 חודשים ואין מקום לדחייה נוספת בעניינם. המבקשת אף הפנתה בקשה לכבוד השופטת זיסקינד בעניין והציעה כי עורך דין אחר ממשרדו של בא כוח המשיבים ימלא את מקומו בדיון לפניה. בסופו של יום, דחה בית המשפט קמא את בקשת הדחייה והותיר את מועד הדיון ב-13.7.08 על כנו. במועד זה הסתיימו פרשות התביעה וההגנה. בא כוח המבקשת ביקש לסכם באותו המועד אך ההגנה ביקשה לדחות את מועד הסיכומים, לאחר קבלת פרוטוקול הדיון. לפיכך, נדחה מועד שמיעתם של הסיכומים ליום 3.8.08.

נימוקי הבקשה

4.

לטענת המבקשת – באמצעות באת כוחה, עו"ד ד' כהן–ויליאמס – מסוכנותם של המשיבים רבה מאוד והיא נגזרת מחומרת המעשים המיוחסים להם ומנסיבות ביצועם. המתלונן ובנו הותקפו באכזריות רבה על ידי המשיבים ובני חבורתם, תוך שהם דוקרים את המתלונן והולמים בו פעם אחר פעם במוט ברזל, על שהתמוטט ואיבד את הכרתו וכאשר כתוצאה ממעשיהם של המשיבים נגרמו לו נזקי גוף קשים ואך בנס לא קופחו חייו. לטענתה, בצדק קבע בית המשפט קמא כי המקרה מצוי בקצה העליון של שימוש בסכין לפציעת אדם. מוסיפה המבקשת וטוענת כי מסוכנות זו אושרה בהחלטתו של בית משפט זה, במסגרת הבקשה הראשונה להארכת מעצר.

5.

עוד טוענת המבקשת כי קיים חשש להישנותם של מעשי העבירה, נוכח העובדה כי המניע לביצוע המעשה עומד בתוקפו והסכסוך הכספי בין הצדדים לא נעלם לאחר המעשה.

6.

באשר להתמשכות ההליכים בעניינם של המשיבים, טוענת המבקשת כי להגנה תרומה מכרעת בשיהוי במשפטם של המשיבים נוכח הבקשות הרבות שהגישה מטעמה, בין היתר על רקע ניסיונותיה להגיע להסדר טיעון עם המאשימה, כאשר לטענתה, בית המשפט נוהג לדחות את הדיונים לצורך משא ומתן כאמור, על מנת שלא לקיים ישיבות הוכחות לשווא.

לטענת המבקשת, ממועד כישלונו של המשא ומתן בין הצדדים וחילופי הייצוג של המשיבים, התנהל המשפט בקצב מהיר, ללא עיכובים, תוך שבית המשפט קמא לא נעתר לבקשות דחייה. כעת, קבוע הדיון ליום 3.8.08 לשם שמיעת סיכומים, ויש לקוות כי הכרעת הדין תינתן במסגרת תקופת ההארכה המבוקשת.

7.

לאור כל האמור לעיל, מתבקשת הארכת מעצרם של המשיבים כאמור לעיל.

טענות המשיבים

8.

מנגד, מתנגדים המשיבים – באמצעות בא כוחם, עו"ד י' זילברברג – להארכת מעצרם. לטענתם, כל תיק שאינו מסתיים בתוך תשעת חודשי המעצר הראשונים מעיד על תופעה שאין להשלים עימה, ובכל מקרה כזה טוענת המבקשת כי מדובר בתיק חמור המחייב את הארכת המעצר.

9.

לטענתם של המשיבים, אין להטיל את האחריות לדחיות במשפטם רק על ההגנה. כך, טוענים המשיבים כי בית המשפט קמא רשאי היה לקבוע דיוני הוכחות גם במהלך המגעים שניהלו הצדדים ואף לקטוע את המגעים באיבם, ואין לגלגל את האחריות בגין דחיית הדיונים מטעם זה לפתחה של ההגנה. בנוסף, טוענים הם כי לאחר שמונה בא כוחם הנוכחי לייצגם, נקבע דיון הוכחות בתוך ארבעה ימים, כאשר עו"ד זילברברג התייצב לכל הדיונים שנקבעו מיום מינויו ואילך, גם כאשר יומנו היה עמוס בדיונים אחרים. לעומת זאת, מפנה בא כוח המשיבים לסעיף 9 לבקשת ההארכה שבפניי, במסגרתה מתוארת ההתמוטטות שעבר המשיב 2 במהלך חקירתו הנגדית של עד תביעה, כיון שחש כי העד משקר, דבר שלא הביא לדחייה של הדיון. לטענתו, מן הראוי היה לא להמשיך בדיון ללא נוכחותו של המשיב 2, כשם שלא מתקיים דיון ללא נוכחותו של עד תביעה. כן מציין בא כוח המשיבים כי המשיב 2 נותר משותק בידו וברגלו כתוצאה מאירוע ההתמוטטות הנ"ל.

מוסיף בא כוח המשיבים וטוען כי דיון ההוכחות האחרון בעניינם של מרשיו הוקלט על פי החלטת בית המשפט קמא ובסיומו התבקש הוא לסכם בעל פה. משסירב ודרש לקבל את פרוטוקול הדיון שזה עתה הוקלט בטרם יסכם, על מנת שיוכל לכלול בדבריו התייחסות לדיון שהוקלט, דרשה המבקשת, כתנאי להסכמתה לדחייה, כי לא יתנגד להארכת מעצר נוספת.

10.

מוסיפים המשיבים וטענו כי התייצבו לחקירה בעניינם, ואין חשש כי ימלטו מאימת הדין; כי הם נעדרי כל עבר פלילי; כי יש כרסום משמעותי בראיות לכאורה כנגדם וכי יש ליתן משקל לנסיבותיהם האישיות, כאשר המשיב 2 חולה ומטופל בששה ילדים וגם מצבו הרפואי של המשיב 1 אינו טוב, הואיל ולטענתו הסוהרים בבית המעצר גרמו לו לשבר בצלעות.

11.

כן טוענים המשיבים כי מטרתו של סעיף 62 לחוק המעצרים הינה כי המשפט יסתיים בתוך תשעה חודשים. ואולם, המשיבים עצורים כשנה וסעיף זה הפך, לטענתם, ל"אות מתה".

לאור כל אלו, טוענים המשיבים כי יש לשחררם.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ושמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, וכן את דבריו של המשיב 1, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה.

13.

המסוכנות הנשקפת מן המשיבים היא רבה. מסוכנות זו נלמדת מן המעשים המיוחסים למשיבים בכתב האישום, אשר תקפו, עם אחרים, את המתלונן ואת בנו באכזריות ובאלימות קשה, ומנסיבות ביצועם, על רקע סכסוך כספי של המשיב 1 עם המתלונן, לאחר תכנון מוקדם, תוך שהמשיב 1 מגייס לצורך העניין את המשיב 2 ואנשים נוספים ותוך שימוש באלות, מוטות ברזל וסכינים. החבלות הקשות שנגרמו למתלונן ולבנו מעידות עד כמה חמורים ואכזריים היו מעשיהם של המשיבים ושל חברי החבורה בהם "נעזרו". מעשים אלו אף מקימים את עילת המעצר הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, בפרט נוכח השימוש שעשו המשיבים בכלי הנשק הנ"ל כדי לפגוע במתלונן ובבנו, שהוא כשלעצמו מצדיק את המשך מעצרם מאחורי סורג ובריח [השוו: בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.94); בש"פ 9111/01 אבו עיסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם,27.12.01)].

14.

יתר על כן, נראה כי הדחיות בניהול דיוני ההוכחות במשפטם של המשיבים נבעו במידה רבה מהמגעים שניהלו המבקשת והמשיבים, בניסיון להגיע להסדר טיעון בעניינם. אכן, נכונה טענתו של בא כוח המשיבים לפיה מאז מונה לייצג את המשיבים מתנהל המשפט בקצב מהיר והמבקשת עצמה ציינה זאת במסגרת הבקשה, ואולם אין להתעלם מהתקופה שקדמה למינויו של בא כוח המשיבים ולדחיות שחלו בתקופה זו. מכל מקום, הסיכומים צפויים להישמע ביום 3.8.08 ויש לקוות כי הכרעת הדין בעניינם של המשיבים תינתן בהקדם.

15.

נוכח כל האמור לעיל, החלטתי להיעתר לבקשה. מעצרם של המשיבים מוארך בזאת בתשעים ימים, החל מיום 8.8.08 או עד למתן פסק דין בת.פ.ח. 3111/07, לפי המוקדם מביניהם.