בש"פ 673/99 סייף אבו קישק נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות קשירת קשר לביצוע שוד, שוד בנסיבות מחמירות, גניבת רכב, הצתה והשמדת ראיה.

התביעה ביקשה לעצרו עד לתום ההליכים.

לעורר עבר פלילי מכביד, והעבירות המיוחסות לו בכתב-האישום, אשר גם בוצעו באלימות, מקימות כשלעצמן חשש למסוכנות.

בנסיבות אלה התמקד הדיון בבית-המשפט המחוזי בשאלה אם התשתית הראייתית שהציגה התביעה מספיקה למעצר. תשתית זו מורכבת ממכונית שרופה, שלטענת התביעה שימשה את השודדים ונמצאה בסמיכות לביתו של העורר, ומבדיקות D.N.A. שקבעו כי כתמי הדם שנמצאו במקום השוד מתאימים לפרופיל הגנטי של העורר.

העורר טען כי הראייה העיקרית נגדו - חוות-דעת מומחה לגבי תוצאות בדיקות ה D.N.A.- - אינה ודאית, ולצורך כך אף הגיש חוות-דעת מומחה מטעמו.

בית-המשפט המחוזי, בהחלטה ארוכה ומנומקת, נכנס לחומר הראיות לפני ולפנים, בחן את טענותיו של העורר באופן נרחב והגיע למסקנה כי הראיות מקימות סיכוי סביר לאשמתו של העורר. משכך הורה על מעצרו של העורר.

בערר שבפניי חזר הסניגור בפירוט רב על טענותיו כנגד חוות-דעת המומחה, ושני הצדדים הביאו בפניי את חוות-דעת המומחים מטעמם. עיינתי בחוות-דעת אלה ונחה דעתי כי לחוות-הדעת שהציגה המדינה ערך ראייתי גבוה, שכן מדובר בראייה אובייקטיבית שהיא אף טובה, ככלל, מעדות עד.

בדברי הסיכום לחוות-דעתו של המומחה מטעם הסניגור, כתב פרופ' אדם פרידמן, כי מספר הסימנים ששימשו לבדיקה "איננו מספיק לקבלת המסקנה שמעל כל צל של ספק כי כתמי הדם בזירת השוד שייכים לחשוד בתיק זה".

דא עקא שהסף העשוי להביא להרשעה פלילית הוא מעבר לספק סביר ולא נדרשת רמת הוכחה מעל כל צל של ספק.

אשר-על-כן, אני דוחה את הערר.