בש"פ 6732/06 פלוני נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (השופט ז' כספי) מיום 3.8.06 בב"ש 92415/06, בה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה בדבר שחרורו בתנאי מעצר בית מלא.

ב.(1) ביום 18.4.06 הוגש כתב אישום כנגד העורר, המייחס לו עבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן החוק), שתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו- 382(ג) לחוק, חמש עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379 ו- 382(א)(ב)(1) לחוק ושתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק.

(2) על פי הנטען בכתב האישום, נישאו העורר והמתלוננת ביום 17.3.03, ואף נולדה להם בת משותפת. נטען, כי במהלך שנות נישואיהם, נהג העורר לצעוק על המתלוננת, להעליבה, להשפילה ואף להכותה. כך, בחודש מאי 2003, עת הייתה המתלוננת בחודש הרביעי להריונה, דחף אותה העורר אל הקיר והכה אותה בפניה. זאת, לאחר שהעורר חשש מפני הוצאות רפואיות שיהיה עליו להוציא בגין בדיקה לה נצרכה המתלוננת. מספר חודשים אחר כך, שרט העורר - כנטען - את המתלוננת בפניה ובצווארה. בחודש יולי 2004 הכה העורר את המתלוננת בראשה עד שהיא איבדה את הכרתה. עוד נטען, כי בחודש אפריל 2005 נטל העורר סכין מטבח, ואיים על המתלוננת ועל בתם. בחודש אוקטובר 2005, כך נטען, השליך העורר מכשיר טלוויזיה על המתלוננת, סטר לה בפניה, משך בשערותיה וזרק אותה לחדר השירותים שם בעט בה. נטען, כי מעשים אלה בוצעו על רקע בקשת המתלוננת כי העורר יעזור לה בטיפול בבתם הפעוטה. עוד נטען, כי בחודש דצמבר 2005 בעל העורר את המתלוננת בניגוד לרצונה. בחודש אפריל 2006, הגיע העורר לביתה של המתלוננת, תפס אותה בראשה והחל לחנוק אותה. בהמשך הכה העורר את המתלוננת באגרופו ובחגורה, וגרם לה לשטפי דם ולשריטות באזור הפנים, הראש, עצם הבריח והירכיים. לבסוף נטען, כי במהלך שנת 2006 איים העורר על המתלוננת באמרו, כי אם לא תתגרש ממנו ייטול סמים, יכה אותה מדי יום או לחלופין יהרוג אותה או יתאבד. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו (ב"ש 91353/06).

(3) ביום 22.5.06 הורה בית המשפט המחוזי (השופט ד' רוזן) על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית דודתו ביפו תחת פיקוח של עשרים וארבע שעות של אותה דודה, תוך איסור על קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת (בין השאר), וכן תוך ערבות והפקדה. בהחלטה נאמר, כי יש בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו הספציפית של העורר כלפי המתלוננת.

(4) כנגד החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית משפט זה (בש"פ 4326/06) (טרם פורסם). בהחלטה מיום 28.5.06 הורה השופט ריבלין על הארכת מעצרו של העורר עד להגשת תסקיר משלים בעניינו, בו תיבחן השאלה האם החלופות המוצעות על ידי העורר אינן מעמידות את המתלוננת בסיכון בלתי סביר לשלומה ואינן משבשות את שגרת חייה.

(5) ביום 6.6.06, לאחר הגשת התסקיר המשלים, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופט ד' רוזן) בעניינו של העורר. בהחלטה הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של העורר, בתנאים שנקבעו בהחלטתו מיום 22.5.06. יצוין כי עברו של העורר נקי.

(6) ביום 28.6.06 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר (ב"ש 92415/06), שעניינה מתן רשות לעורר לצאת לעבודה במהלך היום במסעדה. בדיון לפני בית המשפט המחוזי טען בא כוח העורר, כי המסוכנות הנשקפת למתלוננת מן העורר הוקהתה עם חלוף הזמן. בהקשר זה הוטעם, כי המתלוננת מבקרת מספר פעמים בשבוע בבית דודתו של העורר, בו שוהה העורר במעצר בית. החלטת בית המשפט המחוזי (השופט ז' כספי) ניתנה ביום 3.8.06. בהחלטה צוין, כי בתסקיר המשלים שהוגש לבית המשפט, לא נכללה המלצה לשחרור העורר לאפשרות עבודה במסעדה, וזאת חרף העובדה שהתסקיר הראשון כלל אפשרות כאמור. עוד צוין, כי החלטת בית המשפט מיום 6.6.06 בדבר מעצר הבית ניתנה בהסכמת בא כוח העורר. לפיכך נקבע, כי לא חל שינוי בנסיבות, המצדיק עיון חוזר. כן נקבע, כי המסוכנות הנשקפת מן העורר עדיין קיימת, אף אם בוחרת המתלוננת לבקרו בבית הדודה. נוכח האמור, דחה בית המשפט את בקשת העורר.

ג.בערר דנן חזר העורר על טענתו, כי אין באיסור היציאה ממעצר הבית למסעדה כדי להבטיח את שלומה וביטחונה של המתלוננת, שכן היא מגיעה מיוזמתה לבית בו שוהה העורר, ובמספר מקרים אף לנה שם. משכך פני הדברים, ומשהמסוכנות הנשקפת מן העורר – כך נטען – ממוקדת במתלוננת, אין למנוע מן העורר לצאת ולעבוד במסעדה. בהקשר זה עמד בא כוח העורר על תסקיר שירות המבחן מיום 21.5.06 (התסקיר הראשון) שהמליץ לאפשר לעורר לצאת לעבודה במסעדה במסגרת תנאי שחרורו.

ד.בדיון מסר בא כוח המדינה שתי הודעות שנגבו מן המתלוננת ומן העורר במשטרה אתמול (22.8.06), לאחר שיחת המתלוננת עם פרקליטות המחוז. על פי הודעת המתלוננת, צלצלה היא מיוזמתה לפני כחודש לעורר ושאלה לשלומו ואם רצונו לראות את בתם, והוא ציין כי אסור לו לצאת מן הבית ולשוחח עמה. נקבע כי הילדה תובא לפתח בית דודתו בו הוא שוהה, ואכן כך אירע מספר פעמים, ללא שיחה בין העורר למתלוננת. ואולם, לפני כשבועיים פנה אליה העורר בעניין גירושין, והמתלוננת נתבקשה על-ידיו בהמשך לומר לפרקליטות שיאפשרו לו מעצר בית בביתה ויציאה לעבודה, והיא הציעה שישוחח עם עורך דין, שכן - לדבריה - פחדה ממנו בעקבות מה שאירע בעבר. אחר כך הודיעה שלא תוכל להכניסו לביתה ("זה כמו להכניס אותי לכלוב עם האריה") והוא השיב שעשה טעויות ויקבל מה שתחליט. בהמשך גם צלצל אליה פעמיים (כעולה מבדיקת הטלפון הנייד).

העורר אמר בחקירתו כי היוזמה לשיחה היתה של המתלוננת והיא גם היתה נשארת לפעמים כמה שעות בבית בו הוא מצוי, והוסיף כי ההצעה למעצר בית בביתה היתה כדי לאפשר לה לצאת לעבודה, ולהוכיח שהוא "בסדר".

ה.לאחר העיון אין בידי לעת הזאת להיעתר למבוקש. אודה, כי למקרא הבקשה סברתי מתחילה שנוכח תסקירו הראשון של שירות המבחן אשר המליץ על אפשרות העבודה במסעדה, שמא יש מקום לתסקיר משלים שיבהיר נושא זה, אשר לא עלה בתסקיר השני; זאת מבלי לפגוע בשיקולים שעמדו ביסוד החלטתו של השופט כספי. ואולם, לאחר העיון בהודעות המתלוננת והעורר מיום 22.8.06 סבורני כי אין מקום לכך לעת הזאת. אכן, היוזמה לקשר בין המתלוננת לעורר היתה של המתלוננת, אך העורר צריך היה למלא אחר ההגבלות שהוטלו עליו על-ידי בית המשפט באורח מלא, לרבות באשר לקשר עם המתלוננת, והיו לכאורה גם מספר פניות והתקשרויות של העורר למתלוננת, כאמור. על העורר להפנים כי החלטת בית משפט יש לקיים ככל משפטה וחוקתה. ער אני לכך שהמדובר במערכת יחסים מורכבת בין המתלוננת לעורר, מעבר לעבירות שבכתב האישום המבטאות מסוכנות לכאורה, וראיה לדבר פניות המתלוננת אליו, הקשורות גם בילדתם המשותפת. אך ההגבלות השיפוטיות בעינן, ויש דרכים חוקיות לטיפול במגע העורר עם הילדה, שאינן מה שננקט.

ו.איני רואה מקום להיעתר לערר בנסיבות.