בש"פ 6747/06 פלוני נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט זלוצ'ובר) בב"ש 20888/06, מיום 30.5.06, בגדרה נדחתה בקשת העורר לשינוי תנאי שחרורו לחלופת מעצר.

ב.לפי כתב האישום שהוגש כנגד העורר, ביום 5.10.05 נעתר לבקשת אשה שנהגה לבלות בפאב שבבעלותו (להלן המתלוננת) להסיעה לביתה לאחר שבילתה בפאב. העורר לא הסיעה לביתה, אלא לחורשה סמוכה, שם ביצע בה כנטען מעשים מגונים רבים ומעשה סדום.

ג.עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצר העורר עד תום ההליכים. באת כוח העורר ציינה כי המעשים המיניים נעשו בהסכמה. כן הסכימה על קיומן של ראיות לכאורה, אף כי לדידה יש בהן כרסום.

ד.ביום 11.12.05 הורה בית המשפט המחוזי על שחרור העורר למעצר בית מלא בבית אחיו באילת בתנאים מגבילים. נקבע, כי אף שהעבירות המיוחסות לעורר הן מן "החמורות והבזויות", ניתן לאיין את המסוכנות בחלופת המעצר המוצעת. בית המשפט הסתמך על עמדת שירות המבחן, שעמד על הקושי המשמעותי אשר לעורר לשים לעצמו גבולות בקשריו המיניים ועל החשש למסוכנות, אולם חרף האמור תמך בחלופת המעצר שהוצעה, תוך הרחקה מעיר מגוריו ומגורי המתלוננת. בית המשפט קיבל כי בהיות המסוכנות ממוקדת במתלוננת (ועברו הפלילי של העורר אינו מכביד) יש בחלופה כדי להפיג את המסוכנות. עוד ציין בית המשפט, כי העורר נעצר אך ביום 30.10.05, כ-25 ימים לאחר ביצוע העבירות לפי כתב האישום, ואף על פי כן לא אינה למתלוננת רע, הגם שפגשה בתקופת הביניים.

ה.כרקע לדברים יש לציין כי בית המשפט המחוזי שקל אף כירסומים ראייתיים בחומר הראיות. על פי כתב האישום ירדה המתלוננת מרכבו של העורר לעשות צרכיה לאחר שהחל האחרון לכפות את עצמו עליה, ואף על פי כן חזרה לרכבו; עובר לאירוע שתתה המתלוננת משקאות אלכוהוליים, בעודה נזקקת לטיפול פסיכיאטרי תרופתי; מאמרת המתלוננת עולה כי יש בסיס לטענה, כי היא עצמה היתה אמביוולנטית ביחס למעשים המיניים; יום לאחר האירוע התייצבה המתלוננת בפאב של העורר, ולגרסתה לאחר ביצוע העבירות שוחחה עם העורר על קשריו עם נשים נוספות, והעירה לו כי עליו לחגור חגורת בטיחות.

ו.ביום 10.1.06 הקל בית המשפט המחוזי בתנאי השחרור והתיר לעורר לצאת לעבודה באילת בליווי אחיו, ובלבד שלא ייצא מתחום העיר אילת. לשם כך נדרש העורר לחתום פעמיים ביום, בוקר וערב, בתחנת המשטרה באילת.

ז.ביום 30.5.06 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת העורר לעיון חוזר בתנאי שחרורו כדי שיוכל לשוב לביתו ולעבוד לפרנסת משפחתו, או לחלופין לשמור על ילדיו כך שרעייתו תוכל לצאת לעבוד, נוכח מצוקה כלכלית ונפשית אליה נקלע לטענתו. בית המשפט המחוזי ציין שתופעה כגון דא – הסכמה מצד נאשמים לחלופת מעצר בתנאים מחמירים אך כדי להימנע ממעצר עד תום ההליכים, בעודם מתכננים לאחר מכן להגיש בקשות חוזרות ונשנות לשיפור תנאי השחרור - היא פסולה. לגופה של הבקשה ציין בית המשפט כי שירות המבחן עמד על מסוכנות העורר ועל כך שניתן להפיגה אך בחלופה המוצעת באילת; אף שהמתלוננת כבר העידה במשפט – המסוכנות בעינה עומדת; מצבו הכלכלי של העורר היה בכי רע עובר להגשת כתב האישום, והיה עליו לקחת בחשבון את השלכות תנאי החלופה לפני שהסכים לה. בית המשפט דחה את הטענה כי משפט העורר נמשך זמן רב.

ח.בערר מבקש העורר הנחתו של תסקיר משלים שיתייחס למסוכנות העורר כלפי המתלוננת, שכן לטענתו אין המסוכנות קיימת לאחר שזו מסרה את עדותה בפני בית המשפט. העורר טוען עוד, כי אין המשפט מתנהל בקצב ראוי וכי הכרעת דין לא תינתן לפני חודש דצמבר 2006. בית המשפט קמא לא שיקלל בהחלטתו - כך נטען - את הרעת מצבו הכלכלי של העורר; לאחר מעצרו נקלע הפאב לקשיים כלכליים ותנאי המעצר מקשים על מכירתו. באילת משתכר העורר "סכומים זניחים", לו שלושה ילדים ומשפחתו נקלעה למצב כלכלי קשה.

ט.(1) בדיון טענה באת כוחו המלומדת של העורר באשר לקצב המשפט, ולאי הגעתם של עדי תביעה, דבר שהאריך את המשפט. משפחת העורר – כך נטען – במצוקה נוכח המצב הכלכלי והחובות הגוברים, לרבות הגבלת החשבון בבנק, ועתה זכתה המשפחה במכרז שהוגש מזה זמן לניהול קפטריה במכללה באשדוד, דבר שהעורר יכול לסייע בו; המתלוננת גם אינה גרה באיזור מגוריו של העורר באשדוד.

(2) בא כוח המדינה סבר כי לא חל שינוי של ממש במסוכנות העורר, וכיוון שזו היא בהיבט מיני, אין מקום לניהול קפטריה על-ידי העורר במקום בו נמצאות סטודנטיות. ועוד, במישור הדיוני, הערר הוגש ב-20.8.06, כתום כמעט שלושה חודשים מהחלטת השופט זלוצ'ובר מ-30.5.06, ועל כן ההליך הנכון הוא בקשה לעיון חוזר.

י.עיינתי בתיק, בהחלטות השיפוטיות הקודמות ובתסקיר שירות המבחן. אכן, המדובר בסיטואציה מורכבת. גם לעורר רקע פסיכיאטרי, שלאחר התיצבות חלה בו שוב הידרדרות, וישנה מסוכנות בהקשר המיני. אכן, הדעת נותנת כי ישנה מצוקה במשפחת העורר בנסיבות שנוצרו. עם זאת, סבורני כי ההליך הנכון לבדיקת הדברים הוא הליך עיון חוזר. אמנם, המחוקק לא הגביל את מועד הגשתו של ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, ואולם בהתייחסותו של בית המשפט, במובנים מעשיים, יש מטבע הדברים משמעות לגורם הזמן. לענייננו, הדעת נותנת כי כשהמדובר בנושא ספציפי הטעון בדיקה כמו במקרה דנן – טענת שינוי נסיבות ומצוקה כלכלית שגברה (ואומר במאמר מוסגר כי אף אני מסופק מאוד אם בטרם תם המשפט יש מקום לשיבתו של העורר לאשדוד) ההליך הנכון הוא בקשה לעיון חוזר, לפי סעיף 53 לחוק המעצרים; זאת, כדי שהערכאה הדיונית תבדוק כל הנחוץ. קביעה זו אינה דקדוקי פרוצדורה, אלא מעוגנת בשכל הישר ובמדיניות הנראית לי יעילה וראויה. נכון שהדיון הקודם בבית המשפט המחוזי היה במאי 2006, אך לא נתבקש, ככל הנראה, ולא הוגש תסקיר משלים. בנסיבות האנושיות של המשפחה בהן מדובר, כנטען, סבורני כי יש מקום לתסקיר כזה. התסקיר הקודם ניתן ב-8.12.05, כמעט לפני תשעה חודשים. שירות המבחן מתבקש להגיש תסקיר משלים בו יידרש למצב המבקש ומשפחתו. באת כוח המבקש תוכל להביא הצעותיה בפניו. אני מקדים לשירות תודה. התסקיר יונח בפני בית המשפט המחוזי להחלטה ככל הנחוץ, וכמובן איני קובע כל מסמרות בעניין זה.