בש"פ 6765/99 מדינת ישראל נ. בוגאיבסקי מיכאל

המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה בשתי עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות ומעשה סדום. עם הגשת כתב-האישום נתבקש בית-המשפט קמא לעצור את המשיב עד תום ההליכים, אך הבקשה נענתה בסירוב. המדינה הגישה ערר לבית-המשפט העליון וההחלטה היתה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בקשה לעיון חוזר שהוגשה לאחר מספר חודשים נדחתה. ערר על אותה החלטה נדחה אף הוא.

ישיבת ההקראה היתה ביום 3.2.99, כארבעה שבועות לאחר הגשת כתב-האישום, ובחודשים מאי עד אוקטובר נשמעו ראיות בשבע ישיבות.

הבקשה שלפניי היא להאריך את מעצרו של המשיב ב90- יום נוספים.

קריאת כתב-האישום - והנחתנו כיום היא שיש ראיות לכאורה לייסוד האמור בו - מציירת תמונה של אדם בעל אופי אלים, אופי מסוכן ביותר, אדם שאינו מהסס לנקוט באלימות קשה כדי להשיג את מבוקשו (ואכן, באחד משני האישומים המועלים נגדו, נאשם הוא אף בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות). אין ספק כי המשיב מהווה סיכון כהוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, ולא נמצא לי כי חזקת המסוכנות הנשקפת ממנו נסתרה בדרך כלשהי.

השאלה אינה אלא אם משפטו של המשיב התנהל עד היום בקצב ראוי, ומה היא הפרוגנוזה באשר להמשך המשפט.

אשר לניהולו של המשפט עד כה, אוכל לומר כי קצב השמיעה היה כמקובל במקומותינו. השאלה אינה אלא מה יהא קיצבו של המשפט לעתיד לבוא.

בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב ב90- יום באה לפניי לראשונה בחודש אוקטובר. אותה עת היה המשכו של המשפט קבוע לשני מועדים בלבד (לימים 11.10.99 ו26.10.99-), והכל הסכימו כי בשני מועדים אלה לא יסתיים הדיון. משראיתי כך, החלטתי, ביום 14.10.99, כי פרקליטות המדינה תפנה לבית-המשפט המחוזי ותעתור לקביעתם של מועדי ישיבה נוספים. הפרקליטות עשתה כבקשתי, ובית-המשפט המחוזי קבע שלושה מועדי דיון נוספים לימים 28.12.99 (בשעה 13:00), 8.2.2000 (בשעה 13:00) ו- 9.2.2000 (בשעה 9:00). בית-המשפט היה ער, כמובן, למשתמע מהחלטתי - לאמור, כי אפשר אורה על שיחרורו של המשיב ממעצר אם לא ייקבעו מועדי דיון נוספים - ואת החלטתו מסביר הוא במלים אלו:

"אנו ערים להחלטת כב' השופט חשין בבש"פ 6765/99 ממנה עולה כי ההחלטה אם להאריך את מעצרו של המשיב-נאשם מיכאל בוגאיבסקי היא פונקציה מהמועדים שיקבעו על ידינו להמשך שמיעת הראיות בתיק. אולם לצערנו לא עלה בידינו למצוא מועדים מוקדמים יותר מאלו שקבענו.

נחזור כאן על דברים שכבר נאמרו על ידינו בהזדמנות קודמת. בשל העדר כל יחס בין כמות תיקי הרכב בבימ"ש זה מחד וכמות השופטים שניתן להקצותם לשמיעת תיקים אלו מאידך, אין אפשרות להרכיב הרכבים קבועים. התוצאה היא שכל אחד משופטי ההרכב השומע תיק זה שומע במקביל תיקים אחרים במסגרת הרכבים אחרים. לפיכך מועד שמתאים לשופט אחד אינו מתאים לשני ומועד שמתאים לשניים אינו מתאים לשופט השלישי.

כל אחד משופטי ההרכב שומע תיקים הן לפני הצהריים והן אחר הצהריים, לעיתים שישה

ימים בשבוע.

הגבלת תקופת המעצר של נאשמים עד תום ההליכים ואפשרות הארכתה ע"י ביהמ"ש העליון בלבד אכן מתחייבת מחוק יסוד כב' האדם וחרותו. הקביעה שמשפטי אונס ישמעו במותב תלתא נחוצה אף היא, שכן הנושא הוא בתחום דיני נפשות, אך אי הגדלת תקני השופטים כמתחייב מכך היא בבחינת "תבן אין ניתן לעבידך ולבינים אומרים לנו עשו".

בקוראי דברים אלה, אין אני תמה על ניהולו של המשפט שלפנינו, אולם בכך בלבד, כמובן, אין כדי להצדיק פגיעה בזכויותיו של נאשם.

כיום קבוע המשכו של המשפט לשלושה מועדים נוספים, ועיון באותם מועדים מלמדני כי למועד 90 הימים שהמדינה מבקשת להאריך את מעצרו של המשיב, לא קבע בית-המשפט אלא שלושה מועדי שמיעה בלבד. פירוש: המדינה מבקשת כיום הארכת מעצר, ומוסיפה היא ואומרת כי מהיום ועד לסיום המעצר לא יישמע המשפט אלא במועד אחד בלבד. באת-כוח המשיב - המייצגת את המשיב במשפט הפלילי - מוסיפה ואומרת לי כי משפטו של המשיב לא יסתיים, לא בהארכה זו ולא בהארכה נוספת - לכשתתבקש הארכה נוספת של מעצרו - ובנסיבות אלו, אני מתקשה להחליט בבקשת המדינה.

מעבר מזה, אני משווה נגד עיניי את מסוכנותו של המשיב - מסוכנותו הרבה - ומעבר מזה מתייצבות זכויותיו של הפרט, שלא ייעצר למעלה מן המידה שהוא ראוי לה. דומה כי בית-המשפט אינו מעלה את תרומתו הראויה ליצירת השיקלול הראוי בין שני גורמים אלה המושכים לצדדים.

שקלתי, וחזרתי ושקלתי בדעתי, ואני מחליט כלהלן: הפרקליטות מתבקשת להגיש - לאלתר בקשה נוספת לבית-המשפט המחוזי, לקביעת מועדי דיון נוספים בימי המעצר שהמדינה מבקשת עליהם עתה, ומועדי דיון נוספים גם לאחר אותם ימי מעצר. בקשה זו תוגש גם לבית המשפט המחוזי בחיפה וגם לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה; לנשיא - כמי שממונה על ניהול יומן בית-המשפט. בית-המשפט ישמע את שיש בפי באי-כוח בעלי-הדין להשמיע באשר לסיכום שמיעת המשפט, ויעשה את החלטתו. החלטה זו תועבר אליי ואוסיף לדון בבקשת המדינה.

אין לי אלא לחזור על דברים שאמר חברי, השופט מנחם אילן בבש"פ 4908/99, וכה היו דבריו:

"העומס המוטל על שכמם של בתי המשפט המחוזיים בכלל, ועל בית המשפט המחוזי בחיפה בפרט, הוא כבר מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. אני יודע, שההרכב כורע תחת נטל המשא ומנסה לתמרן כדי לעשות צדק... עם כל אחד מן התיקים העומדים ותלויים בפניו. אך על פי כן אני אומר, בכל הזהירות הדרושה, שיתכן וצריך לארגן את היומן בצורה אחרת. במקום לקבוע מספר תיקים להוכחות לאותו יום, עדיף לקבוע תיק אחד ולשמוע בו את העדים, ואילו תיק אחר ליום אחר. השיטה של קביעת מספר תיקים לאותו יום גורמת לבזבוז זמן בין תיק לתיק, ובעיקר היא גורמת לכך, שעדים שהוזמנו לא תמיד נשמעים, ונשלחים הביתה כדי להופיע שנית. פעמים רבות העדים מתעייפים ולא מופיעים, ואז שוב מאבדים זמן ומוציאים נגדם צווי הבאה.

העתק החלטתי זו יועבר לנשיא בית-המשפט העליון.