בש"פ 679/99 אריה גולדין נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ב13- אישומים בסידרת עבירות זיוף, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה. סך הכל קיבל במרמה על-פי כתב-האישום סכום של 29 מליון ש"ח.

בית-המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר, לאחר שמצא כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות נגדו וכי הנסיבות בהן נעברו העבירות, בצירוף עברו הפלילי, מבססים חשש סביר כי ימשיך במעשיו הפליליים.

מכאן הערר שבפניי.

אין חולק כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה המספקת למעצר. עיקר טענת סניגורו של העורר היא כי העורר אינו מסוכן לציבור וכי על-כל-פנים, ניתן להסיר את החששות עליהן הצביע בית-המשפט המחוזי על-ידי חלופת מעצר. הסניגור אף הציע כי העורר יקים על חשבונו מעין "כלא פרטי" - סורגים שיותקנו בביתו, מוקד שמירה, מצלמות וידיאו, וכיוצא באלה אמצעים.

טענות אלה אינן נראות לי.

העורר נידון בשל עבירות דומות ל10- שנות מאסר, מתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. בחודש אוקטובר 1996 שוחרר העורר ברשיון ממאסרו. חודשים ספורים לאחר מכן, החל מתאריך 21 לאוגוסט 1997, הסתבך העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב-האישום.

בנסיבות אלה ברור ומובן הוא, כי האיש אינו שוקל רציונלית את מעשיו ומוכן להסתכן סיכון גדול. הצעות ה"כלא הפרטי" לא זו בלבד שאין בהן שום תועלת, אלא שבעקרון לא ניתן לקבל חלופה המוצעת על-ידי עציר אמיד, הפוגעת בעקרון השוויון.

כתב-האישום ונסיבותיו מלמדים, על רקע עברו הפלילי של העורר, על מסוכנותו לבטחון הציבור, במובן זה שעשוי הוא להמשיך במעשי מרמה. חשש זה לא ניתן למנוע בתנאים מגבילים שקיומם תלוי בעורר עצמו.

אשר-על-כן, אני דוחה את הערר.