בש"פ 6797/08 ספי ג'ומעה נ. מדינת ישראל

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום ובו יוחסו לו עבירות החזקה ושימוש של סמים מסוכנים, סיוע להפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ב) לפי פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, שיבוש הליכי משפט והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 2.7.2008 בסמוך לשעה 19:15 ישבו העורר ואחד נוסף – מוניר זקוט (להלן: מוניר ) – ברכבו של מוניר והשתמשו בסם מסוכן מסוג קנבוס. לאחר מכן, על פי כתב האישום, נסעו השניים ברכב, כאשר מוניר נוהג, אף שמעולם לא הוצא לו רישיון נהיגה ולרכב לא הוצא רישיון ופוליסת ביטוח. במהלך פעילות משטרתית, הבחינו בעורר ובחברו ארבעה שוטרים שנסעו בניידת משטרה. לאור חשדם של השוטרים כי העורר וחברו מבצעים עבירות, הם חסמו את נתיב נסיעתם של אלה באמצעות הניידת. השוטרים – כך מתואר בכתב האישום – חבשו כובדי זיהוי משטרתיים ושלושה מהם היו לבושים מדי יס"מ משטרתיים. בשלב זה, על פי הנטען בכתב האישום, בלע העורר את שארית הסם המסוכן שאותו החזיקו הוא וחברו שלא כדין. השניים עצרו את רכבם בסמוך לניידת ושני שוטרים החלו לגשת לעבר הרכב.

2.

בשלב זה, על פי המתואר, החל מוניר לנסוע לאחור על מנת להתחמק מהניידת שחסמה את רכבו. בתגובה, הורה אחד השוטרים לשניים לעצור, תוך שהוא מזדהה כשוטר וקורא לעורר בשמו. או אז החל מוניר בנסיעה מהירה לפנים לעבר השוטרים, במטרה להימלט, תוך כדי שהוא פוגע בנסיעתו בחוזקה באחד מהם, מר איגור וקסמן. כתב האישום מציין כי "הנאשמים הפקירו את איגור בכך שלמרות שידעו, כי נפגע, הנאשם 1 המשיך בנסיעתו כמפורט להלן מבלי להגיש לאיגור עזרה אותה היה ביכולתו להגיש, ואילו הנאשם 2 סייע לו בכך שלא ביקש מהנאשם 1 בשום שלב לעצור את הרכב ולהגיש לאיגור עזרה שהיה ביכולתו להגיש". לאחר מכן, על פי כתב האישום, ביצע מוניר פניית פרסה והחל בנסיעה נוספת לכיוון השוטרים ולא חדל מכך חרף יריות השוטרים באוויר ולעבר גלגלי הרכב. לפי כתב האישום השניים חלפו על פני השוטרים והמשיכו בנסיעתם במהירות "מהירה ופרועה" תוך שהשוטרים דולקים אחריהם לאורך למעלה מקילומטר. השניים נטשו את רכבם במגרש כדורגל בשפרעם והחלו להימלט. העורר נתפס בעודו מנסה להימלט ומוניר הסגיר את עצמו מספר ימים מאוחר יותר. יצוין עוד שמוניר מואשם, בין היתר, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות.

3.

טרם הגשת כתב אישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר על בסיס הצהרת תובע, לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), שבה נכתב כי:

1.

לאחר עיון בחומר הראיות שנאסף עד כה... הנני לאשר כי בכוונתנו להגיש כתב אישום כנגד החשוד ספי ג'ומעה ת.ז. 059485615 בגין ביצוע עבירות של הפקרה לאחר פגיעה והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו.

2.

בנוסף בכוונתנו לבקש את מעצרו של החשוד עד תום ההליכים המשפטיים מחשש כי יסכן את ביטחון הציבור וישבש הליכי משפט.

3.

לצורך הכנסת כתב האישום ובקשת מעצר עד תום ההליכים נבקש את הארכת מעצרו של החשוד בארבעה ימים נוספים.

4.

בית משפט השלום בהחלטתו מיום 14.7.2008 דחה את בקשתה זו של המדינה. בית משפט השלום ציין כי לא הובהר בפניו כיצד ניתן להעמיד את העורר לדין בביצוע עבירה של הפקרה לאחר פגיעה – עבירה שלפי נוסחה בחוק ניתן לייחסה לנוהג רכב שהיה מעורב בתאונת דרכים ולא לאדם שישב לידו. עוד קבע בית משפט השלום כי הגשת כתב אישום בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו אינה מקימה עילת מעצר עד תום ההליכים. בית משפט השלום שחרר את העורר בתנאים מגבילים, וביניהם, ערבויות, "מעצר בית" חלקי ואיסור על יצירת קשר עם מי מהמעורבים האחרים בפרשה.

5.

בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 15.7.2008, דחה את הערר שהגישה המדינה כנגד החלטתו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי ציין כי:

ב"כ העוררת הניח על שולחני את פס"ד וייצמן, אך ספק אם חומר הראיות יביא לתוצאה זהה לזו שהתקבלה בפסה"ד וייצמן, מה עוד שבפס"ד וייצמן בסופו של דבר לא הוטל מאסר בפועל על הנאשם כי אם עבודות שירות, דבר המטיל בספק את הצדקת המעצר עד לתום ההליכים.

מכל מקום, משנקבעה המסגרת על פי הצהרת התובע ואין מדובר במי שנהג בכלי הרכב, הרי שספק אם הנסיבות האלה מצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים.

6.

באותו היום שבו ניתנה ההחלטה הזו, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. בית המשפט המחוזי מציין כי לעורר יש 32 הרשעות קודמות במגוון של עבירות בתחום הסמים, אלימות, עבירות רכוש ועוד. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של העורר כי הוא היה "נוסע תמים" במכוניתו של מוניק, כי לא ידע שמוניר יתפרע בנסיעתו, ינסה להימלט ואף יפגע בשוטר, וכי אף ניסה למנוע ממוניר לעשות כן ואמר לו "תעצור תעצור". בית המשפט המחוזי קבע כי:

המעיין בחומר החקירה למד כי לא היתה כל תמימות או מקריות בהיותו של המשיב מס' 2 [העורר, א' ר'] במכונית. הוא עצמו הודה כי שניהם עישנו סמים ואחר כך החלו לנסוע חזרה לשפרעם. המשיב מס' 1 [מוניר, א' ר'] אישר כי "הוא לא אמר תעצור תעצור ... וקפצו עלינו (השוטרים) עם נשקים ... ואז שמעתי צעקות סע, סע ואז התחלתי לנסוע מי שצעק זה ג'ומעה שישב לידי." עוד אישר המשיב מס' 1 בהודעתו מיום 11.7.08: "ש. ג'ומעה טוען כי עישנתם סמים ביחד מסוג חשיש ברכב הפיאט שלך, ג'ומעה טוען כי הוא אמר לך תעצור תעצור מספר פעמים ואתה לא שמעת לו ודרסת את השוטר. ת. אני שמעתי מה הוא אמר ואני אמרתי לך מולו הוא שקרן." עוד הסביר המשיב מס' 1 כי

במהלך הארוע היה מבולבל ולחוץ מן הצעקות של המשיב מס' 2, ומן ההקשר עולה כי היו אלה אותן צעקות "סע, סע", ולא "בקשה לעצור", כדברי המשיב מס' 2.

כך גם בהודעתו מיום 10.7.08 "ואז ג'ומעה אמר לי סע סע בצעקות".

היינו, שפוטנציאל הראיות שבתיק מספק, בעיני, את הדרישה לראיות לכאורה שלפיהן לא היה המשיב מס' 2 נוסע תמים שנקלע בעל כורחו לנהיגתו הפראית של המשיב שהפקיר את השוטר הפצוע בשטח, אלא שותף לכל הפרשה שתחילתה עישון סמים בצוותא, אחר כך החזקת שאריות הסם במכונית, המשכה בבליעת שאריות הסם, ולאחר מכן נסיעה בשפרעם בפראות תוך עידודו של המשיב מס' 1 לברוח מן המקום ולהפקיר את השוטר.

לאור קביעות אלה, ולאור הרשעותיו הקודמות של העורר, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי העורר מסוכן לציבור וכי יש לעצרו עד תום ההליכים.

7.

כנגד החלטה זו הוגש הערר שבפניי. העורר סבור כי אין זה ראוי שהמדינה תגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים לאחר שנדחתה בקשתה למעצר על בסיס הצהרת תובע. לשיטתו של העורר, במצב זה על המדינה היה להגיש ערר כנגד ההחלטה שדחתה את בקשתה למעצר על בסיס הצהרת תובע ולא להגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים. הוא סבור שבנסיבות העניין מושתקת המדינה מלעתור למעצרו עד תום ההליכים. לגוף העניין, טוען העורר כי המדינה לא קיבלה את גרסתו של מוניר – בין היתר לאור סתירות בינה לבין גרסת השוטרים – ובכתב האישום לא נטען כי העורר האיץ בו להימלט. העורר מוסיף וטוען כי למוניר, אשר נהג ללא רישיון, יש עניין להטיל עליו חלק מהאחריות לדריסה. העורר סבור כי האישום בגין הפקרה לאחר פציעה לא חל על אירוע מכוון אלא על אירוע תאונה בלבד, וכי גם אילו היה מוניר עוצר, אין יסוד להניח כי העורר היה יכול להגיש לנפגע עזרה, שכן בזירה היו נוכחים מספר שוטרים שטיפלו בנפגע וסביר להניח כי הוא ומוניר היו נעצרים מיד. לאור כל אלה, טוען העורר שאין לו חלק בדריסת השוטר וכי הוא נקלע בעל כורחו לאירוע הדריסה וההימלטות.

נציג המדינה סומך את ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים, לטענתו, אמנם בכתב האישום אין אימוץ מלא של גרסתו של מוניר, שלפיה העורר אמר לו: "סע סע", אך מן העבר השני, אין בה קבלה של גרסתו של העורר שלפיה הוא ניסה לגרום למוניר לעצור. לשיטתו, הימלטותם של השניים היתה משותפת והיתה לעורר תרומה ממשית לאירוע ההימלטות והדריסה. כמו כן, נטען שמסוכנותו של העורר משתקפת גם בעברו הפלילי העשיר והרב.

8.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר בתנאים המגבילים שנקבעו בהחלטתו של בית משפט השלום מיום 14.7.2008. כפי שצוין, בית המשפט המחוזי מצא כי עדותו של מוניר, שלפיה העורר אמר לו: "סע סע", מהווה פוטנציאל ראייתי שתומך במסקנה בדבר היעדר "תמימותו" של העורר ולהיותו "שותף לכל הפרשה". קביעה זו אינה חפה מקשיים. כתב האישום לא מייחס עוד לעורר את הנטען בגרסתו של מוניר. העורר מואשם בכתב האישום כי סייע לנהג "בכך שלא ביקש מהנאשם 1 בשום שלב לעצור את הרכב ולהגיש לאיגור עזרה שהיה ביכולתו להגיש", הווה אומר: העורר מואשם בכך ששתק. כאמור, העורר מעלה גם טענות שצפויות להתברר במשפטו לגבי עצם האפשרות להאשימו בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה בנסיבות שארעו בעניינו.

9.

לא למותר לציין כי השיקולים שנשקלים בעת הדיון בבקשה להארכת מעצר על בסיס הצהרת תובע חופפים במידה רבה לשיקולים שנשקלים בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. אין מדובר בשיקולים בעלי אופי שונה (כדוגמא לשיקולים בעלי אופי שונה ניתן להביא את השיקולים שנשקלים בעת הדיון בבקשה למעצר לצורך חקירה). מבחינת האישומים המיוחסים לעורר הרי שנקודת המוצא לבחינת בקשת המעצר על בסיס הצהרת תובע ולבחינת בקשת מעצר עד לתום ההליכים היא כתב האישום שהוגש או שצפוי להיות מוגש בקרוב. הזיקה בין סוגי המעצרים מעוגנת בלשון סעיף 17(ד) בחוק המעצרים המורה כי:

נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט, כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים , רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ב).

[הדגשה הוספה, א' ר']

אף כי ייתכנו מצבים שבהם תתקבלנה החלטות שונות בבקשה למעצר על בסיס הצהרת תובע ובבקשה למעצר עד תום ההליכים, סבורני כי נדרש שיהיה בסיס מספק שמצדיק את השינוי, במיוחד במקום שבו ההחלטה המאוחרת היא לעצור את הנאשם. בענייננו, לאור כתב האישום שלא מייחס לעורר התנהגות אקטיבית בהימלטות, אלא מייחס לו שתיקה, בניגוד לטיעון הראשוני כלפי העורר כי האיץ מפורשות במוניר לברוח מן המקום, אין כדי להצדיק שינוי לחומרה מהחלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי אשר הורו כאמור כי אין לקבל את בקשתה של המדינה למעצרו של העורר על בסיס הצהרת התובע. בנסיבות אלה כולן ראוי היה להותיר בעינה את התוצאה הזו.

הערר מתקבל איפוא. העורר ישוחרר בתנאים המגבילים שנקבעו בהחלטתו של בית משפט השלום מיום 14.7.2008.