פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
6817/09
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
העורר:
מאיר בן לולו
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת
בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא עדיאל) מיום 25.8.09 בתיק ב"ש
9175/09
תאריך הישיבה:
י' באלול תשס"ט
(30.8.09)
בשם העורר:
עו"ד אילון אורון
בשם המשיבה:
עו"ד אושרה פטל
החלטה
א.
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא עדיאל) מיום 25.8.09 בתיק ב"ש 9175/09 בו נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה בירושלים (השופט טננבוים) מיום 11.8.09 בתיק ב"ש 1089/09.
ב.
ביום 31.7.09 נתפס העורר כשהוא נוהג במוניתו, שעה שבמושב האחורי יושבים שני מבוגרים וארבעת ילדיהם (גילאים 6-4). הנוסעים לא היו חגורים. בהמשך (2.8.09) שלל קצין משטרה את רשיון העורר למשך 30 יום (בגין הסעת נוסעים מעל המספר המותר, בניגוד לתקנה 84(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961). בקשת העורר לבטל את השלילה נדחתה בבית המשפט לתעבורה. נקבע, כי קיימות ראיות טובות נגד העורר, כי "כל נהג מבין שהסעת זוג הורים וארבעת הילדים במושב האחורי מסוכנת", וכי לעורר 11 הרשעות קודמות.
ג.
בערר שהגיש לבית המשפט המחוזי העלה העורר, לראשונה, טענה משפטית. תקנה 502 לתקנות התעבורה מורה:
"502. מספר הנוסעים בנסיעת שירות
לא יסיע נהג המונית יותר ממספר הנוסעים שנקבע ברשיון הרכב, ואולם רשאי נהג המונית להסיע שני ילדים, שטרם מלאו להם חמש שנים, בנוסף על הנוסעים שמותר להסיע במונית לפי רשיונה, ובלבד שלא יסיע יותר מנוסע אחד במושב שליד הנהג".
נטען, כי העורר הסיע נוסעים כמספר הקבוע ברשיון הרכב (ארבעה; להלן הנוסעים המקוריים ), ועוד שני ילדים שלא מלאו להם חמש (כפי שמתירה התקנה; להלן הנוסעים הנוספים ), ולא חרג מהוראת הסיפא לתקנה ("ובלבד שלא יסיע יותר מנוסע אחד במושב שליד הנהג").
ד.
ביום 25.8.09 דחה בית המשפט את הערר. נקבע, כי התקנה מתירה להסיע שני ילדים "בנוסף על הנוסעים שמותר להסיע במונית לפי רשיונה". קרי, כי הסעת הנוסעים המקוריים צריכה להיות לפי תנאי הרשיון. לפיכך, כיון שארבעת הנוסעים המקוריים לא הוסעו לפי תנאי הרשיון (שכן איש לא ישב במושב הקדמי), לא היה העורר רשאי להסיע את שני הילדים הנוספים לפי תקנה 502.
ה.
כלפי החלטה זו הוגש הערר הנוכחי. נטען, כי לפי נוסח התקנה, ההגבלה היחידה על הסעת שני הילדים הנוספים היא זו הקבועה בסיפא ("ובלבד שלא יסיע יותר מנוסע אחד במושב שליד הנהג"), וכיון שהעורר לא חרג ממנה – אין הסעת הנוסעים הנוספים (שני הילדים) בלתי חוקית. עוד נטען, כי אילו ביקש מתקין התקנות להתנות את תוספת שני הילדים בכך שנוסע אחד ישב במושב הקדמי, היה מציין זאת בפירוש. ולבסוף נטען, כי פרשנותו של בית המשפט קמא אינה מתיישבת עם לשון התקנה, סותרת את עקרון החוקיות הקבוע בסעיף 1 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, ועומדת בניגוד להוראה המחייבת מתן פרשנות המקלה עם הנאשם (סעיף 34כא לחוק העונשין).
ו.
באת כוח המשיבה טענה, כי יש להותיר את פרשנות בית המשפט קמא על כנה. נטען, כי התקנה מיסדת עצמה על רשיון הרכב ("לא יסיע נהג המונית יותר ממספר הנוסעים שנקבע ברשיון הרכב "), וכי הרשיון קובע, "מספר מקומות ישיבה 4 מהם ליד הנהג 1". אי אפשר, כך נטען, לשאוב מרשיון הנהיגה את מספר הנוסעים, אך לא את ההוראות לגבי אופן הסעתם. עוד הוזכר, ועל כך אין חולק, כי בשעה שנעצר אמר העורר, "טעות שלי, מה שתגיד צודק".
ז.
לאחר העיון אין בידי להיעתר לערר. ראשית , השלילה המינהלית מסתיימת היום, ואין איפוא נפקות מעשית לערר. שנית , אף שאנו עומדים בשלב השלילה המינהלית, ולא בהליך הפלילי שהוא ככלל האכסניה המתאימה לבירור טענות ההגנה לגופן, סבורני כי על פניו הדין עם בית המשפט קמא. תקנה 502 קובעת:
"ואולם רשאי נהג המונית להסיע שני ילדים, שטרם מלאו להם חמש שנים, בנוסף על הנוסעים שמותר להסיע במונית לפי רשיונה " (ההדגשה הוספה - א"ר).
כיון שרשיון המונית אינו מתיר להסיע ארבעה נוסעים במושב האחורי, התקנה אינה מסבה עצמה על המקרה דנא. המלים "שמותר להסיע במונית לפי רשיונה" מכוונות בפשטות לרישיון. על הנוסעים המוסעים לפי רישיון המונית (הנוסעים המקוריים) - והם אחד ליד הנהג ושלושה מאחור - ניתן להוסיף עוד שני ילדים שטרם מלאו להם חמש שנים (הנוסעים הנוספים). כיון שהנוסעים המקוריים (זוג ההורים, ושני הילדים שמלאו להם חמש) לא הוסעו מתחילה לפי רשיון המונית, הואיל והיו ארבעה במספר (בהפחתת שני הילדים הנוספים), ההיתר שבתקנה להסיע את הנוסעים הנוספים אינו יכול להפוך את הסעתם לחוקית. אין זה סביר לומר, כי מתן האפשרות להסיע שני ילדים נוספים, הופך את הסעת הנוסעים המקוריים בניגוד לדין לחוקית מניה וביה. לשיטת העורר, אילו נתפס כשברכבו ארבעה מבוגרים במושב האחורי, היה ניתן לשלול את רשיונו; אך כיון שנוספו עליהם שני ילדים הרי שהסעת הנוסעים כולם. על פניו, אין מקום לפרשנות זו (בודאי שלא פרשנות סבירה "לפי תכליתו" של החיקוק; ראו רע"פ 8135/07 גורן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) פסקה ל"ו). תכליתו של החיקוק היא נסיעה בטוחה. שעה שבא בית המשפט לשקול פרשנות, ומה גם בנושא רגיש של הסעת משפחות, מכל מקום קטינים - יעמיד את הפרשנות המאששת את הבטיחות בראש מעייניו. ואכן, הצימוד בין הרישיון ללשון התקנה מושיט לנו את הפתרון. עם זאת אוסיף בחתימת הדברים, כי ככל שהמשיבה תרצה להבהיר את לשון התקנה (במיוחד מתוך מחשבה על סיטואציות בעייתיות יותר, דוגמת מבוגר אחד וחמישה ילדים קטנים) - חזק ייאמר לה. הפרקליטות תביא פסק דין זה לידיעת יודעי דת ודין, מתקיני התקנות במשרד התחבורה.
ח.
אין בידי איפוא להיעתר לערר.
ניתנה היום י"א באלול תשס"ט (31.8.09).
ש ו פ ט