בש"פ 6831/17 פלוני נ. פרקליטות מדינה

1.

לפניי בקשה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 5987/15 מיום 12.7.2017.

המועד האחרון להגשת העתירה חל ביום 27.7.2017, ובקשת הארכה הוגשה ביום 5.9.2017, ארבעים ימים לאחר שהמועד הקבוע בדין חלף. יוזכר בהקשר זה חמישה עשר הימים הנתונים להגשת עתירה לדיון נוסף נמנים ממועד מתן פסק הדין, ועוד יוזכר כי ימי הפגרה באים במניין הימים וכי הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 אינה חלה בהליך של דיון נוסף (ראו: בש"א 6927/11

רוכמן נ' קיבוץ מענית , פסקאות 8, 11 ו-14 (24.1.2012) (להלן: עניין רוכמן )).

בבקשה נטען כי כתוצאה מפסק הדין "נפלו הוריו של המבקש כמו גם הוא להלם כבד", ולאחר

מכן "פנו לסדרה ארוכה מאוד של ייעוצים משפטיים". לפי הנטען אלו ארכו זמן בשל תקופת הפגרה וכן נוכח מורכבות התיק והיקפו. כן נטען כי מחמת שגגה סבר המבקש שימי הפגרה אינם באים במניין, ולבסוף נטען כי קיימת חשיבות לבחון את טענותיו לגופם של דברים.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

2.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי סבורה אני כי המבקש לא הוכיח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה (ויודגש כי דרישת "הטעם המיוחד" חלה גם ביחס לבקשה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף בפסק דין בהליך פלילי, ראו: בש"פ 4693/09 שרביט נ' מדינת ישראל (16.6.2009); בש"פ 5057/11 גונדר נ' מדינת ישראל (25.7.2011)), ולפיכך אין מקום להיעתר לבקשתו.

טענות המבקש לעניין המצב הנפשי שלו ושל בני משפחתו ולגבי הפעולות בהן נקטו לא נתמכו בתצהיר ולא פורטו. כך למשל לא פורט ולא הוכח מתי פנו לראשונה לקבלת ייעוץ משפטי, למי פנו, האם פנו במועד הראשון בו יכלו לעשות כן וכיוצ"ב. כמו כן, המבקש טוען כי מתן הייעוץ המשפטי התעכב בשל הפגרה ובשל היקף ההליך, אולם המבקש מיוצג גם כעת בידי עורך דינו בבית המשפט המחוזי ובהליך הערעור, כך שפרטי הפרשה מוכרים לו היטב, ומכל מקום אין בטענותיו אלו כדי ליתן מענה לכך שהמבקש לא הגיש בקשת ארכה או לפחות יידע את המשיבה על רצונו להגיש עתירה לדיון נוסף לפני שהמועד להגשתה חלף.

אשר לטעות הנטענת, הרי שההלכה לפיה ימי הפגרה באים במניין הימים וההלכה לפיה הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 אינה חלה בהליך של דיון נוסף הן הלכות מפורשות (ראו עניין רוכמן לעיל, פסקאות 11 ו-14). המבקש כאמור מיוצג לכל אורך ההליך, ולא הוכח כי נעשה נסיון סביר לברר את הדין וההלכה החלים בעניין. בנסיבות אלו, ועל יסוד הנטען בבקשה, לא ניתן לומר כי הוכח שעניין לנו בטעות "שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה" במישור האובייקטיבי או במישור הסובייקטיבי (ראו בש"ם 6229/11 דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה , פסקה 8 (10.1.2012)).

עוד יש ליתן משקל למשך האיחור, שהינו משמעותי (כאמור למעלה מחודש) ולגישה הקפדנית והמצמצמת הנוהגת עימנו בבחינת בקשות למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף. לכל האמור אוסיף כי על יסוד החומר שלפניי לא שוכנעתי כי סיכויי העתירה שהגשתה מתבקשת תומכים, כשלעצמם, במתן ארכה. יצוין בהקשר זה כי פסק הדין ניתן פה אחד ועל פני הדברים צודקת המשיבה בטענתה כי במסגרת פסק הדין לא נפסקה כל הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף בהתאם להוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

מטעמים אלו הגעתי כאמור למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה, והיא נדחית אפוא.