בש"פ 6853/01 מדינת ישראל נ. מרדכי אוקנין

נגד המשיבים הוגש כתב-אישום המייחס להם עבירה של ניסיון לרצח. המדינה ביקשה להורות על מעצרם עד לתום בירור משפטם. בית המשפט המחוזי קבע, כי יש ראיות לכאורה להרשעת המשיבים בעבירה שיוחסה להם, וכי סיכויי המשיבים להישמע בטענת "הגנה עצמית" אינם גדולים. עם זאת מצא בית המשפט כי "קיימת חולשה בראיות", שבעטייה מן הראוי להסתפק בחלופת מעצר. לאחר בדיקת הצעות שהוגשו לו הורה בית המשפט לשחרר את המשיבים בערובה (הכוללת הפקדת סך 30,000 ש"ח) ובתנאים מגבילים (בכללם מעצר בית מלא של המשיב 1 בבית הוריו ושל המשיב 2 בביתו הוא). בעררה על החלטה זו טוענת המדינה, כי משקבע בית המשפט שיש ראיות לכאורה לביסוס אשמת המשיבים, ושטענתם ל"הגנה עצמית" אינה מסתברת, הרי שלנוכח מהות העבירה שיוחסה להם ועברם הפלילי, היה על בית המשפט להורות על מעצרם עד תום ההליכים.

בכתב האישום נטען, כי בין המשיב 2 לבין קורבן העבירה, יהודה אריש, קיים סכסוך על רקע טענת אריש כי המשיב 2 חייב לפצותו בסכום כסף ניכר על כך שבעבר העיד נגדו במשטרה וגרם בכך למעצרו. המעשה נשוא האישום התרחש ביום שישי, 29/6/01, קרוב לצוהרי היום, בירושלים. שני המשיבים ישבו במכוניתו של המשיב 2, שחנתה על המדרכה בקרבת ביתו של המשיב 1. אריש הגיע למקום ובינו לבין המשיבים התפתח דין ודברים. בשלב זה - כך נטען - יצאו המשיבים מן המכונית בכוונה לדקור את אריש ולגרום למותו; ובעוד המשיב 1 אוחז באריש וגובר על התנגדותו, דקר המשיב 2 את אריש בבית החזה בצד שמאל. הסכין חדרה לרקמת הריאה השמאלית. אריש הוחש לבית-חולים ונותח.

העיון בחומר הראיות לא שיכנע אותי, כי להאשמת המשיבים בעבירה של ניסיון לרצח מצויה תשתית ראייתית מוצקה במידה מספקת להצדקת מעצרם עד תום ההליכים. אריש, קורבן העבירה, סירב למסור הודעה בחקירה. לאחר שחרורו מן האשפוז נעלמו עקבותיו ושמו לא נכלל ברשימת עדי התביעה שבכתב האישום. בתצהיר שערך לפני עורך-דין, ואשר נשלח לסניגורו של המשיב 2 ובאמצעותו הגיע גם לרשות התביעה, טוען אריש, כי נדקר באולר שהחזיק בידו. המשיבים, שבשלב החקירה הצליחו לתאם ביניהם את הגירסה שימסרו להגנתם, טוענים כי אריש נדקר אגב מאבק על הסכין בה נופף לעברו של משיב 1. שני עדי ראייה לאירוע, האחד מהם קטין, סיפרו כי ראו שניים מכים אדם שלישי וכי אחד מן השניים דוקר בסכין את השלישי. אלא שמעדויות אלה לא ניתן להעלות, מי מן הצדדים פתח בתגרה, מי מהם הביא את הסכין לזירת המריבה, ואף לא אם הקורבן נדקר במעשה מכוון.

באת-כוח המאשימה טענה, כי גם אם הראיות שבידי התביעה אינן מבססות בעוצמה מספקת את האישום שיוחס למשיבים, די במעורבותם של המשיבים באירוע אלים שהסתיים בדקירת הקורבן בסכין, כדי להצדיק את מעצרם עד לתום המשפט. טענה זו אין בידי לקבל. כעולה מטיעוני סניגורו של המשיב 2, בקורות האירוע כמו גם ברקעו, רב הסתום על הגלוי; ונראה שלאיש מן המעורבים, או מאלה המסוגלים לשפוך אור על הפרשה, אין נכונות לחשוף בעדות את העובדות הידועות לו. אף בעיניי אין אמנם משקל רב לטענת המשיבים, כי פעלו מתוך הגנה עצמית. ואולם גם בהנחה שבסיום פרשת הראיות יימצא בסיס להרשעתם, קשה לטעמי להעריך מראש - על יסוד חומר הראיות כמות שהוא - באיזו עבירה יורשע כל אחד מהם ומה הנסיבות העובדתיות שתוכחנה בעניינו. בנסיבות אלו צדק השופט המלומד, לדעתי, משהורה לשחרר את המשיבים בערובה ובתנאים מגבילים, בכללם התנאי המגביל את המשיבים ל"מעצר בית" מלא.

הערר נדחה.