בש"פ 687/00 מאיר מסיקה נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ. 5182/99) באישום של אינוס. בא-כוח העורר ביקש לעיין במסמך מסויים המצוי בידי התביעה. לטענתו מסמך זה הוא חלק מחומר החקירה שהוא רשאי לעיין בו לפי סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. אולם התביעה טוענת כי מסמך זה אינו חלק מחומר החקירה, אלא רק תרשומת פנימית, ולפיכך סירבה להציג את המסמך בפני בא-כוח העורר. לפיכך הגיש בא-כוח העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון באותו מסמך. בית המשפט דחה את הבקשה. זהו ערר על ההחלטה של בית המשפט המחוזי.

מהו המסמך השנוי במחלוקת? המתלוננת במשפט המתנהל נגד העורר זומנה לראיון בפרקליטות המחוז (ביום 13.9.99). הפרקליטה ערכה תרשומת מן הראיון. כיוון שבראיון השמיעה המתלוננת דברים אשר לדעת הפרקליטה ראוי לכלול אותם בחומר החקירה, הנחתה הפרקליטה את המתלוננת למסור הודעה משלימה במשטרה. הודעה כזאת נמסרה על ידי המתלוננת ביום 15.9.99. ההודעה פותחת ואומרת כך: "בהמשך לעדותך הקודמת, להלן מספר שאלות נוספות. שאלה: בעדותך הקודמת נשאלת האם הגשת תלונה כדי להתנקם בחשוד מאיר מסיקה וענית בשלילה. אך לאחר מכן הודעת בפני הפרקליטה שאמרת לחבריו של מאיר כי 'הוא עוד יסבול...' כמו כן אמרת שלא התכוונת להתלונן נגדו במשטרה, אלא שהוא יאלץ לממן עבורך הפלה. למה היתה כוונתך והאם נכנסת להריון?" לאחר מכן באה תשובת המתלוננת לשאלה זאת.

כיוון שהודעה זאת מאזכרת דברים שהמתלוננת אמרה לפרקליטה והפרקליטה ציינה אותם בתרשומת שערכה, כך טוען בא-כוח העורר, נעשו דברים אלה חלק מן ההודעה שנמסרה למשטרה, ולפיכך התרשומת נעשתה אף היא חלק מחומר החקירה שהנאשם זכאי על פי החוק לעיין בו.

לאחר שטענה זאת נדחתה על ידי פרקליטות המדינה, ולאחר מכן על ידי בית המשפט המחוזי, הגיש העורר ערר לבית משפט זה (בש"פ 8530/99). בערר החליט בית המשפט (השופט י' אנגלרד, ביום 9.12.99), בהסכמת בעלי הדין, כי התיק יוחזר אל בית המשפט המחוזי, כדי שיחליט בבקשה לאחר עיון בחומר שבמחלוקת, בהתאם לסעיף 74(ד) לחוק סדר הדין הפלילי.

התיק חזר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (השופט צ' הרטל) עיין בחומר שבמחלוקת והחליט (ביום 20.1.2000) לאמור:

"לאחר שעיינתי וקראתי את התזכורת שהינה כזכור תמצית שיחתה של הפרקליטה עם המתלוננת, מיום 13.9.99, לא שוכנעתי כי עלי לשנות את החלטתי הקודמת. שוכנעתי כי האינטרסים של המבקש לא נפגעו וכי העדות הנוספת שנגבתה מאת המתלוננת ביום 15.9.99, ואשר גם בה עיינתי, שמה לעיל כל אפשרות לפגיעה כלשהי בזכויותיו של המבקש. משכך הם פני הדברים, וכן בעקבות דבריה של השופטת ד' דורנר בבש"פ 4285/97 מ' אופנהיים, עו"ד נ' מדינת ישראל , כי 'לדעתי תרשומות פנימיות, עבודות פנימיות או דינים וחשבונות פנימיים, אשר עובדי משרד המשפטים מכינים, כחומר עזר לגיבוש עמדתם בעניינים התלויים ועומדים בפני בתי המשפט, אינם פתוחים לעיון המבקש'. (ציטוט מפי כב' הנשיא א' ברק במ"ח 6148/95 מ' עזריה נ' מדינת ישראל ), לכן קובע אני שוב, כי רישום תמצית שיחתה של הפרקליטה עם המתלוננת מיום 13.9.99, הינו רכוש פרקליטות ולא חומר חקירה, וככזה אין להציגו לעיון לב"כ המבקש".

על החלטה זאת הוגש ערר זה. בא-כוח המדינה ביקש, בערר זה, להעלות את הדיון ואת ההחלטה לרמה העקרונית. הוא העלה שורה של טעמים מרשימים וכבדים בתמיכה לטענה כי תרשומת של פרקליט על ראיון עד אינה חומר חקירה, כי משום כך אין חובה לגלות אותה לנאשם וכי יש סיבות טובות שלא לגלות אותה, משום שהגילוי יגרום נזק ממשי למוסד של ראיון עד. אולם בערר זה אין צורך, וערר זה אף אינו מתאים, להכרעה ברמה העקרונית בשאלת המעמד של תרשומת כזאת. שכן גם בא-כוח העורר מסכים כי ברמה העקרונית, ובדרך כלל, תרשומת של ראיון שפרקליט ערך עם עד אינה נכללת בחומר החקירה ואינה חייבת גילוי לנאשם. אכן, ברור כי בדרך כלל ראיון כזה אינו חלק מן החקירה, שהרי החקירה כבר נסתיימה, והראיון לא נועד לאסוף ראיות, אלא הוא, כמו ראיון שסניגור עורך עם עד הגנה, מתבסס על החקירה לצורך ניהול המשפט.

השאלה בערר זה, כפי שבא-כוח העורר מציג אותה, היא אם אין המקרה שלפנינו חורג מן הכלל בגלל הנסיבות המיוחדות של המקרה. ומדוע? משום שההודעה החדשה שהמתלוננת מסרה למשטרה ביום 15.9.99, בעקבות הראיון עם הפרקליטה, היא חלק מחומר החקירה; לכן גם מסמך שהיא מפנה אליו, כלומר התרשומת מאותו ראיון, כאילו נבלע בהודעה ומהווה, משום כך, חלק מחומר החקירה.

בא-כוח המדינה, הטוען כי הכלל הוא שראיון של פרקליט עם עד אינו חלק מחומר החקירה, אינו שולל את האפשרות של חריג לכלל. אם בראיון כזה עולה מידע חדש, שיש לו שייכות וחשיבות לאישום, חלה חובה על התביעה להעביר מידע זה להגנה. לכן הנוהג המקובל על התביעה הוא, במקרה כזה, כמו במקרה שלפנינו, כי הפרקליט המקיים את הראיון מפנה את העד למשטרה, כדי שימסור הודעה נוספת, והיא תיכלל בחומר החקירה שיועמד לעיון הנאשם.

לפיכך אפשר לצמצם את המחלוקת שבין הצדדים בערר זה לשאלה אם אמנם יש הצדקה במקרה שלפנינו, לאור נסיבות המקרה, למסור את תרשומת הראיון לעיון הנאשם.

התשובה של המדינה היא, שעיקר הדברים שנאמרו על ידי המתלוננת לפרקליטה, בעת הראיון, צוטטו בפתח ההודעה החדשה שהמתלוננת מסרה למשטרה. אולם, טוען בא-כוח העורר, מי לידי יתקע שאין בתרשומת זאת פרטים נוספים או דברים שנאמרו על ידי המתלוננת שיש בהם כדי לסייע לבא-כוח העורר בחקירת המתלוננת, וכך גם לסייע להגנת העורר? כאמור, כדי לברר שאלה זאת הסכימו הצדדים, בדיון שנערך בבית משפט זה (בש"פ 8530/99), שבית המשפט המחוזי יעיין בתרשומת. בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי עיין בתרשומת ובהודעה שנמסרה למשטרה, והגיע למסקנה כפולה: ראשית שהתרשומת אינה חלק מחומר החקירה; ושנית, העובדה שהתרשומת נשארה חסויה בפני העורר אינה פוגעת באינטרסים של העורר.

ליתר בטחון, על פי הצעתי, ובהסכמה של בא-כוח העורר, עיינתי גם אני באותה תרשומת. זוהי תרשומת רגילה, בה הפרקליטה רושמת לפניה, בלשונה, את עיקרי הדברים ששמעה מן העד, הן לגבי הרקע האישי והן לגבי הארוע נשוא האישום. ההתרשמות שלי מן התרשומת, לאור ההודעות שהמתלוננת מסרה במשטרה, היא כמו ההתרשמות של בית המשפט המחוזי. לגבי הפרטים שנרשמו בתרשומת, ולאחר מכן נזכרו בהודעה החדשה שהמתלוננת מסרה במשטרה ביום 15.9.99, שהם הפרטים בגינם ביקש בא-כוח העורר לעיין בתרשומת, אין בתרשומת מידע נוסף או אמירות נוספות שעשויות לשנות את התמונה או לסייע לעורר בהגנתו. לכן, בסיכום, אין הצדקה לחרוג במקרה זה מן הכלל, המקובל גם על בא-כוח העורר, לפיו תרשומת של ראיון פרקליט עם עד אינה חלק מחומר החקירה. וכדי להפיס את דעתו של בא-כוח העורר, אוסיף כי לפי דעתי אין בתרשומת מידע חדש שיש בו כדי לסייע באופן מהותי להגנת העורר.

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר.