בש"פ 6880/09 עלי קבלאן נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת בר זיו) מיום 26.8.09 בתיק מ"ת 15089-06-09, בה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה מיום 19.7.09 למעצרו עד תום ההליכים.

ב.

כנגד העורר, יליד 1984, הוגש (ביום 19.6.09) כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. במהלך קטטה ביום 20.4.09 בין העורר לבין אדם בשם תיימור, ובזמן שניגש אדם בשם עבדאללה כדי להפריד בין הניצים, דקר העורר כנטען את שני האחרים באמצעות סכין, וגרם להם חבלות ופצעים.

ג.

לאחר שסניגורו הראשון של העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר, אך ציין כי בדעתו לעתור לחלופת מעצר, הורה בית המשפט קמא על מעצר עד תום ההליכים (ביום 19.7.09), תוך שהוא שומר על זכותו של העורר להגיש בקשה לדיון בחלופת מעצר, ללא צורך בהצגת נסיבות חדשות, ותוך שהוא מורה על העברה לשירות בתי הסוהר של תיעוד רפואי הנוגע למצבו הנפשי של העורר.

ד.

ביום 23.8.09 הגיש בא כוחו הנוכחי של העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים ובקשה לשחרור בערובה. זאת, משני טעמים מרכזיים: ראשית, נטען כנגד קיומן של ראיות לכאורה, שכן - לטענת העורר - אין לתת אמון בהודעות הנפגעים. שנית, נטען כי לא נערך דיון אמיתי בשאלת קיום התנאים למעצר עד תום ההליכים. לעניין זה נטען, כי החשש למסוכנותו של העורר נשען אף הוא על הודעות בלתי אמינות, וכן, כי בניגוד לעמדת המשיבה, העורר לא ניסה לחמוק מחקירה, אלא שיש להסביר את אי התייצבותו בניסיונות איתור לקויים מצד המשטרה עצמה. לבסוף נטען, כי מכך שהעורר היה חופשי לנפשו במשך חודש ימים מאז הקטטה ועד שנעצר, ובזמן זה לא ניסה להשפיע על עדים ולא היה מעורב בתקרית אלימה, יש ללמוד על מסוכנותו הנמוכה. ביום 26.8.09 דחה בית המשפט קמא את בקשת העורר, בהדגישו, כי אין מקום לדון מחדש בשאלת הראיות לכאורה, לאחר שכבר הסכים להן סניגורו הראשון של העורר. לעניין חלופת המעצר, דחה בית המשפט קמא את בקשת העורר, הן נוכח הסכמת בא כוחו הראשון לקיום הראיות לכאורה וכן לעילת המעצר, ובמיוחד נוכח הנסיבות החמורות של העבירה, והיותה חלק מתופעה הולכת ומתרחבת של שימוש בסכינים בעבירות אלימות בישראל.

ה.

בערר עותר העורר להשתחרר בערבות או בערבות עם תנאים נלוים, בטענה, כי בני משפחתו הביעו הסכמתם לפקח עליו; כי אין לו עבר פלילי; וכי מצבו הנפשי הרעוע עלול להחמיר בתנאי מעצר.

ו.

עו"ד פארס טען לעורר, כי לא נבחנו הראיות לכאורה להמשך החזקתו במעצר עד תום ההליכים ולעילת מעצר. נטען, כי העדות היחידה הקושרת את העורר היא של עבדאללה נג'ם (המתלונן); נג'ם נחקר באזהרה כחלוף שלושה שבועות מיום האירוע, וטבעי שיהדוף את ההאשמות נגדו על-ידי הטלתן לעבר אחרים; אשר לעד תימור קבלאן (מתלונן נוסף), העורר לא הוזכר על-ידיו בהודעתו; נטען, כי כתב האישום מתבסס על שמועות, ומשבוחנים את הראיות אחת לאחת, המסקנה חד משמעית כנגד קיומן. אשר לעילה של שיבוש הליכי משפט, השוטרים וידאו שהעורר שהה בבית החולים, (שם שהה שלושה ימים), ורק אחרי מספר שבועות באו אל בית האב; אז ניגש העורר למשטרה. ביני לביני לא עשה העורר דבר – כנטען – לעניין שיבוש הליכי חקירה; לעורר לא היתה מעורבות מכל מין וסוג בפלילים, ומשפטו צריך להתחיל רק בפברואר 2010; צוין כי חוות הדעת הפסיכיאטרית לגביו מתארת, נכות נפשית.

ז.

בתשובה טענה עו"ד מנחם למדינה, כי לפי הפסיקה רק במקרים חריגים מאופשר שינוי קו שננקט בענין ראיות לכאורה; ואשר לראיות, המתלונן נג'ם הבחין בקטטה וראה את העורר מחזיק בסכין גדולה, וטוען שהעורר דקר אותו (ואת המתלונן הנוסף – תימור). מקומן של טענות מהימנות כלפי המתלונן הוא בתיק העיקרי. עוד נטען, כי המתלונן תימור ראה את העורר מקלל, ודיבר על "מישהו עם סכין", אך בהליך אחר מסר שהעורר הוא הדוקר, ואמנם שוב אחר כך מסר גירסה שונה; התביעה מייחסת גירסה אחרונה זו לפחד מפני העורר. עוד נאמר, כי הודעות המתלוננים מתחזקות נוכח השינויים בגרסאות העורר; בהודעה ראשונה מכחיש הוא היכרות עם המתלוננים (הגם שתימור בן דודו), ובהודעה שנייה מודה בהיכרות של תימור אך לא במעשה; יש גם גירסאות מצידו של תקיפה על-ידי אלמוני או איש חזבאללה. עוד נטען, כי חוות הדעת הפסיכיאטרית מציינת מגמתיות אצל העורר בדרך שבה הוא מציג עצמו לרופאים. לעניין המסוכנות, נטען כי מדובר בדקירת שני מתלוננים, אחד מהם בלבו ובאורח קשה; וכי קיימת אינדיקציה לשיבוש כאמור בעניין המתלונן תימור; ונוכח המסוכנות וחלופה מוצעת שאינה יכולה לאיין מסוכנות – מתנגדת המדינה לחלופה.

ח.

אשר לראיות לכאורה, קיומן הוצהר – אמנם על-ידי סניגור קודם – בבית המשפט קמא, ועל כן, על פי ההלכה הנוהגת (ראו בש"פ 3031/04 יושבייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 6885/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) – צדק בית המשפט קמא בכך שלא ניאות לשוב לעניין הראיות. אכן, בית המשפט אינו "תכנית כבקשתך", וזמנו אינו הפקר; חזרה מהודייה בראיות לכאורה תאופשר במקרים חריגים, שבהם חש בית המשפט כי אחרת ייגרם עוול, ולא כך בנידון דידן. מעבר לצורך עיינתי בראיות שצורפו לבקשה, ובודאי שברמת ראיות לכאורה נעבר הסף. הודעתו של נג'ם, הגם שנחקר באזהרה ב-10.5.09, שלושה שבועות לאחר מעשה (לאחר ששוחרר כתום אשפוז ב-4.5.09) מצביעה בבירור על העורר כמי שדקר את נג'ם בלבו. בהודעות תימור קבלאן אמנם יש מטוטלת, כגון ב-21.4.09 במשטרה (סמוך לאחר האירוע), שם לא תלה את הדקירה בעורר, אך בו ביום בבית המשפט בהארכת מעצר ציין, כי העורר הוא הדוקר, ובהודעתו ב-7.6.09 התנער מזיהוי העורר כדוקרו, וטען כי היה שתוי בעת מעשה. בית המשפט בתיק העיקרי יכריע, אך ברי כי עדות נג'ם (שנדקר באופן קשה בליבו והועבר לבית חולים רמב"ם) – מספקת ראיה מרכזית לכאורה, ויש מעבר לה.

ט.

עיינתי גם בחוות הדעת הפסיכיאטרית המפורטת ביותר מיום 18.6.09. ברי כי לעורר רקע פסיכיאטרי במשך שנים, אם כי נקבעה מסוגלותו לעמוד לדין, תוך שזוהתה "ככל הנראה" הפרעת אישיות, ודובר על תכנים דכאוניים בגדרי התסמונת הפוסט-טראומתית. חוות הדעת מזכירה גם סיכון לאימפולסיביות ולאלימות ואף לאבדנות, נוכח ניסיונות אבדניים בעבר; נאמר כי יש צורך באשפוז, אף זוהה גם רצון ל"רווח משני", בלשון הפסיכיאטרים העצמה והגזמה למטרות שמעבר למחלה. הומלץ כי ככל שיהא העורר במעצר – יימצא בהשגחה.

י.

נושא מצבו של העורר במעצר לא עלה ככזה בפני, ועיקרו כמובן לעתירת אסיר. אך משהובאה לידיעתי חוות הדעת הפסיכיאטרית איני רואה עצמי פטור מהזמנת תסקיר, גם נוכח גילו הצעיר של העורר (בן 25) ועברו הנקי; זאת – אף שהן בגלל חומרת העבירה לכאורה שכפסע היה בינה לבין נטילת חיי אדם, והן בגלל חוות הדעת הפסיכיאטרית, קיים ספק רב מאוד אם תסכון חלופה. ואולם, כשמובא לפני בית המשפט אדם בעל רקע פסיכיאטרי מסוג זה, יש חשיבות לתסקיר כדי שתהא תמונה כוללת. אני עושה כן על פי שיקול דעת ולפי סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), תשנ"ו-1996, אף שהדבר לא נתבקש. בנוסף, אפנה תשומת ליבו של שירות בתי הסוהר לחוות הדעת הפסיכיאטרית, ולצורך בהשגחה, עם שאני מניח כי הדברים מצויים בפניו. עותק ההחלטה יועבר על-ידי הפרקליטות לשב"ס.

יא.

איני נעתר איפוא לערר, אך יוזמן תסקיר, שיונח בתוך 21 יום בפני בית המשפט קמא. בית המשפט ישוב ויידרש לנושא המעצר, ויחליט כאשר יחליט.