בש"פ 6885/07 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 2.8.07 בב"ש 92682/07, שבגדרה נדחתה בקשת העורר להקלה בתנאי מעצר הבית בו הוא שוהה לצורך יציאה לעבודה.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות. על-פי הנטען, תקף העורר את אשתו (להלן: המתלוננת ) בעת ששהו בביתם, בכך שסטר על לחייה השמאלית פעמיים וחנק אותה בשתי ידיו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת ל' צבר), במספר החלטות מיום 30.5.07 ומיום 31.5.07, דחה את הבקשה והורה על שחרורו של העורר למעצר בית מוחלט בביתו של מר מוצה דוד וורקייה (להלן: המפקח ) בקרית גת ובפיקוחו הצמוד. כן התנה בית המשפט את שחרורו של העורר בתנאים הבאים: הפקדה במזומן על סך 2,500 ש"ח; חתימה על התחייבות עצמית על סך 5,000 ש"ח; וחתימת ערבות צד ג' על-ידי המפקח על סך 5,000 ש"ח. בנוסף, נאסר על העורר ליצור כל קשר עם המתלוננת. לצד זאת, נדחתה בקשתו של העורר להקל בתנאי השחרור האמורים וכן בקשתו להורות על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן אודותיו. בהקשר זה ציין בית המשפט כי המסוכנות הנשקפת מן העורר כלפי המתלוננת עולה מחומר החקירה וכי הגם שהיא אינה מצריכה כי ישהה במעצר עד תום ההליכים, בוודאי מצריכה היא ניתוק הקשר בינו לבין המתלוננת ומניעת האפשרות של העורר להגיע אליה.

3.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, במסגרתו ביקש כי יבוטלו תנאי מעצר הבית המלא שנקבעו לו כך שיתאפשר לו לשוב לעבוד. לחלופין, ביקש העורר כי התיק יוחזר לבית משפט השלום לקבלת תסקיר של שירות המבחן. לאור הסכמת המשיבה לקבלת תסקיר כאמור, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' נויטל) כי תסקיר יוגש לבית משפט השלום, אך מנגד דחה את הבקשה לשינוי תנאי מעצר הבית.

4.

לאחר שהתקבל תסקיר שירות המבחן דחה בית משפט השלום פעם נוספת את בקשתו של העורר לאפשר לו לצאת לעבוד. בית המשפט התייחס לעמדת שירות המבחן לפיה נוכח המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העורר למתלוננת ונוכח העובדה שהוא עצמו שולל נזקקות טיפולית, קיימת מסוכנות להישנותם של אירועים דומים בעתיד במידה וישונו תנאי השחרור, וציין כי מסקנה זו מקובלת עליו וכי אינו רואה כיצד ומדוע ניתן לשנות את תנאי השחרור מקום בו נשקפת מסוכנות ואין הפנמה של חומרת המעשה.

5.

בעקבות החלטה זו הגיש העורר ערר נוסף לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) דחה את הערר. בהחלטתו, התייחס בית המשפט בהרחבה לממצאיו ומסקנותיו של שירות המבחן, ולבסוף קבע כי לאור מסקנות אלו ולאור העבירות החמורות המיוחסות לעורר, אין מקום לאפשר לו לצאת לעבודה באמצעות ליווי, שכן אין להבטיח שליווי זה ימנע את הישנות האלימות המיוחסת לעורר, אשר ישהה לצורך עבודתו בעיר מגוריו. כן התייחס בית המשפט לטענת העורר כי הוא מעוניין לחזור לעבוד על מנת לפרנס את המשפחה, וציין כי זו אינה עולה בקנה אחד עם קביעת שירות המבחן לפיה מאז פניית המתלוננת לגורמי טיפול, נוקט כלפיה העורר בסנקציות כלכליות. לאור כל זאת, דחה כאמור בית המשפט המחוזי את הערר.

6.

על החלטה זו הוגש הערר הנוכחי, במסגרתו מעלה בא-כוח העורר בהרחבה יתרה מספר טענות שעיקרן הוא כי בית המשפט המחוזי לא איזן כראוי בין הגורמים הבאים: ראשית , האפשרות שמא הגשת התלונה על-ידי המתלוננת, בעיתוי הנוכחי, נבעה מכך שגילתה כי העורר ניהל קשר עם אישה נוספת שבמסגרתו נולד לו לפני 5 שנים ילד נוסף, ולא מעבירות אלימות שביצע בה. שנית , מחדלים שנפלו בחקירת המשטרה אשר הובילו לתשתית ראייתית לכאורית לקויה ביותר. בהקשר זה מתייחס בא-כוח העורר בין היתר לכך שגרסאות המתלוננת והעורר לא נבדקו אל מול גרסאותיהם של ארבעת הילדים שהיו עדים לאירוע ולכך שלא נערך ביניהם עימות. כן מצביע הוא על סתירות הקיימות בעדות המתלוננת ועל כך שלא נמצא תיעוד רפואי התומך בגרסתה. בנוסף, מבהיר הסנגור בהקשר זה כי עורך-דינו הקודם של העורר הוא שהביע בפני הערכאות קמא את הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה, בעוד שהוא עצמו חולק על קביעה זו. שלישית , ובעיקר, הפגיעה הקשה והבלתי-מידתית בעיסוקו של העורר, בשמו הטוב, במוניטין שצבר, בפרנסתו וביכולתו לכלכל את משפחתו הנגרמת כתוצאה משלילת אפשרותו לצאת לעבוד. לטענת העורר, לאור העובדה כי התיק קבוע לדיון הוכחות רק ביום 8.1.08, מדובר בפגיעה משמעותית וארוכת-טווח. רביעית , העובדה כי לעורר אין כל עבר פלילי וכי לא הפר את תנאי מעצר הבית ולא יצר קשר עם המתלוננת, בעוד שקיימים שלושה ערבים נורמטיביים שהסכימו לקחת על עצמם את האחריות ללוותו לעבודה מידי יום. בסיכומו של דבר טוען העורר כי איזון הולם בין הגורמים האמורים צריך להוביל למסקנה כי אין לשלול ממנו את האפשרות לצאת לעבוד.

7.

בא-כוח המשיבה טען בדיון לפניי כי יש לדחות את הבקשה. ראשית, ציין הוא כי על-פי ממצאי שירות המבחן, המתלוננת חוותה אלימות מצד העורר במשך תקופה ארוכה כך שהאירוע נשוא כתב האישום אינו מקרה ראשון או חד-פעמי. יתר על כן, שירות המבחן התרשם כי המתלוננת חוששת מן העורר וכי המסוכנות הנשקפת ממנו היא בדרגה כזו שאין לאפשר למתלוננת ולילדיה להיחשף לסיכון פעם נוספת. אשר לפגיעה הנטענת בעיסוקו של העורר השיב בא-כוח המשיבה כי עיסוקו של העורר כמתווך מקרקעין אינו מאפשר לפקח עליו בצורה אפקטיבית. לבסוף, בהתייחס לשאלת קיומן של ראיות לכאורה ולמחדלים הנטענים בחקירת המשטרה טען בא-כוח המשיבה כי בבית המשפט השלום הובעה הסכמה מצד העורר לקיומן של ראיות לכאורה וכי החלפת הסנגורים לא יכולה להוות עילה לשינוי חזית בהקשר זה. בסיכומו של דבר טען הוא כי הערכאות דלמטה ערכו את מלאכת האיזונים הנדרשת בין השיקולים השונים לקולא ולחומרה בעצם כך ששחררו את העורר למעצר בית וכי אין מקום לשנות את התנאים שנקבעו.

8.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטות הערכאות דלמטה וכן שקלתי את הטענות שהעלו לפניי הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מקום לקבל את הערר. כזכור, בית משפט השלום דחה את בקשת המדינה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו וקבע כי בכפוף לתנאים שפורטו, העורר ישהה במעצר בית מוחלט. מאז, לא הפר העורר את תנאי שחרורו וכעת מבקש הוא לשנותם כך שיתאפשר לו לשוב ולעבוד לפרנסתו. מתעוררת אם כן השאלה האם בהיענות לבקשתו זו יהיה כדי לפגום בתכליתה של חלופת המעצר שנקבעה. על השיקולים הרלוונטיים בדוננו בבקשתו של נאשם לצאת לעבוד הבעתי דעתי בעבר כי:

"ההכרה בחשיבות יכולתו של אדם להתפרנס ולדאוג לצרכי מחייתו מלמדת אותנו, כי אף כשמדובר בנאשם המשוחרר לחלופת מעצר, יש לנסות, במקרים הראויים, לבחון את אפשרות השתלבותו במסגרת עבודה, אשר תבטיח לו פרנסה ותעסוקה. זאת, כמובן, בכפוף לכך שלא יהיה בכך משום פגיעה באינטרס ציבורי סותר. לפיכך, במידה וניתן להשיג את תכלית חלופת המעצר גם כשהנאשם יוצא לעבוד, תוך הבטחה כי אין ביציאתו לעבוד משום סכנה לציבור או אפשרות לפגיעה בתקינות ההליך המשפטי נגדו, במקרה המתאים יהא ראוי לאפשר זאת (בש"פ 2857/06 ממן נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(2) 214, 216).

בענייננו, מחד גיסא, לעורר אין כל עבר פלילי; עד כה לא הפר הוא את תנאי שחרורו; ודיון במשפטו יתקיים רק בראשית חודש ינואר 2008 כך שעד אז צפוי הוא לשהות למעלה מ-7 חודשים במעצר בית מוחלט ללא אפשרות לכלכל את עצמו, כמו גם לתרום לפרנסת משפחתו. ספק גם אם במועד זה יסתיים ההליך ונראה כי אין זה מופרך להניח כי תקופה זו עוד תתארך. נתונים אלו תומכים באפשרות להיענות לבקשתו.

ואולם, מאידך גיסא, קיים קושי ניכר לעשות כן נוכח התרשמותו של שירות המבחן כי נשקפת מן העורר מסוכנות גבוהה; כי הוא שולל התנהגות תוקפנית כדפוס המאפיין את התנהגותו, כמו גם נזקקות טיפולית בתחום, וכי הוא תופס עצמו כקורבן של הנסיבות, מתקשה לגלות אמפתיה למצבה של המתלוננת וכי לשיטתו של העורר, על בני הזוג לשוב לחיים משותפים ועל המתלוננת לקבלו בחזרה ללא תנאים. לכך מתווספת הערכת גורמי הטיפול שנמצאים בקשר עם המתלוננת כי היא וילדיהם של בני הזוג חוו אלימות קשה וממושכת מצד העורר; כי לאורך השנים הפחיתה המתלוננת מחומרתה של אלימות זו וניסתה להתמודד עימה; וכי המתלוננת חרדה מאוד וחוששת מן העורר.

בסיכומו של דבר, באיזון בין הפגיעה בפרנסתו של העורר הנגרמת מתנאי מעצר הבית המוחלט בהם הוא שוהה לבין המסוכנות הנשקפת ממנו, לא שוכנעתי כי תנאי שחרור שבמסגרתם ישוב העורר לעבודתו יוכלו להגשים את תכליתה של חלופת המעצר שנקבעה. כאמור, עמדת שירות המבחן בתסקירו מיום 9.7.07 היתה כי קיים סיכון גבוה להישנות אירועים דומים לאלו המיוחסים לעורר בכתב האישום במידה וישונו התנאים המגבילים בהם הוא נמצא כעת. לכך מצטרף חששה של המתלוננת מפני העורר לאחר שנים ארוכות שבהן חוותה אלימות קשה מצדו וההשפעה שעלולה להיות להקלה בתנאי שחרורו על תחושת הביטחון האישית שלה כמו גם על ביטחונה בפועל. אף שהעורר הציע מספר ערבים שיוכלו ללוותו למקום עבודתו ובחזרה, נוכח מאפייני עיסוקו כבעל עסק תיווך עצמאי ונוכח העובדה כי לא ניתן - באופן מעשי - לתחום עיסוק זה לדלת אמותיו של משרדו, לא נראה כי הערבים שהוצעו יוכלו לפקח על העורר ברציפות במשך כל שעות היום, כפי שנדרש בכדי להבטיח כי לא יישקף מצדו סיכון למתלוננת. זאת, בפרט כאשר לעת הזו ניכר כי העורר אינו מגלה הבנה של מעשיו, שולל בעייתיות כלשהי בהתנהגותו, מתקשה לגלות אמפתיה למצבה של המתלוננת ומתקשה לקבל את רצונה בפירוק הנישואין. בנסיבות אלו, נראה כי בשלב זה הקלה בתנאי שחרורו לא תוכל להבטיח מפני מסוכנותו.

לצד זאת, אוסיף כי יתכן שבשלב מאוחר יותר של ההליך, ובפרט לאחר שהמתלוננת תמסור את עדותה בבית המשפט, ניתן יהיה לשוב ולשקול את האפשרות להקל בתנאי מעצר הבית של העורר על מנת לצמצם את הפגיעה בעיסוקו ובפרנסתו. אם יחפוץ בכך, דרכו של העורר תהא כמובן פתוחה לפנות בבקשה מתאימה לבית משפט השלום.

9.

לפני סיום, אבקש להתייחס בקצרה לטענותיו של העורר באשר לדיותן ועוצמתן של הראיות הקיימות נגדו. לא מצאתי לנכון להידרש לטענות אלו בהרחבה, שכן מקובלת עלי בהקשר זה טענת המשיבה כי שאלת קיומן של ראיות לכאורה הוכרעה בהסכמת העורר עוד בפני הערכאות דלמטה וכי בנסיבות העניין, החלפת הסנגורים אינה משנה לעניין זה. כידוע, רק במקרים חריגים יהווה שינוי בייצוג עילה לחזרה מעמדה שהוצגה על-ידי ההגנה בשלבים קודמים (וראו: בש"פ 3031/04 יושבייב נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(2) 86, 87). איני סבורה כי בענייננו ישנה הצדקה לכך. אין בכך כמובן כדי להביע עמדה בשאלה האם כטענת הסנגור לא בוצעו על-ידי המשטרה פעולות חקירה הכרחיות. בטוחני כי הצדדים שניהם יעשו את כל הנדרש על מנת שבית המשפט יוכל להכריע בפרשה על בסיס תשתית ראייתית מתאימה.

אשר על כן, הערר נדחה.