פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
6907/98
בפני:
כבוד השופט מ' אילן
העוררת:
מדינת
ישראל
נגד
המשיב
:
איימן
מוקטרן
ערר
על החלטת בית המשפט המחוזי
בנצרת
מיום 1.11.98 בב"ש 1812/98
בשם
העוררת:
עו"ד
ז'אק
חן
בשם
המשיב:
עו"ד
מזריב
טארק
ועו"ד
נזיה
עבו
ריא
החלטה
זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת לשחרר בערובה את המשיב שנגדו הוגש כתב האישום בבית המשפט המחוזי המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין וחבלה במזיד לפי סעיף 413 ב' לחוק העונשין.
יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. השופט הנכבד בבית משפט קמא (השופט ממן) דחה את הבקשה וציווה על שחרור בערובה מן הנימוק שהראיות לכאורה אינן חד משמעיות.
בקשתי וקיבלתי את תיק המשטרה וקראתי את האמרות ואין דעתי כדעת השופט קמא . בשלב שאנחנו דנים בו אי אפשר לקבוע אם הראיות יעמדו במבחן החקירה הנגדית. כל מה שניתן לאמר הוא שהמתלונן מזהה את המשיב בודאות כאיש שתקף אותו. המתלונן מכיר אותו ואם המתלונן לא ימצא משקר בבית המשפט הרי שזו בעצם עדות מספיקה. בכל הנוגע למסדר הזיהוי שנעשה כהלכה, או לא כהלכה לאחר מכן, לגבי עדים אחרים הוא חסר משמעות.
משהגעתי למסקנה שיש ראיות לעצם הארוע של תקיפה וחבלה ויש תעודה רפואית המעידה על שברים במקומות שונים בגוף ונזקים אחרים.
לאחר שהגעתי למסקנה שיש ראיות לכאורה לביסוס כתב האישום צריך אני לשקול את מה שבית המשפט המחוזי לא שקל מפני שסבור היה שהראיות לא חד משמעיות.
אין ספק שבמקרה כפי שהוא מתואר ובעבירות שמיוחסות למשיב קמה החזקה האמורה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) של חוק סדר הדין הפלילי (סמכות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996 -, משמע שיש חזקת מסוכנות ועל המשיב להפריכה. הדבר היחיד שניתן לאמר לזכותו של המשיב, הוא עברו הנקי. לעומת העבר הנקי הזה קיימת עובדה של התפרצות בגלל ענין
של מה בכך בתחנת המשטרה בנוכחות שוטרים. בענין זה הוגש כתב אישום לבית משפט שלום יחד עם אחרים.
הארוע עצמו שמתואר בכתב האישום הינו ארוע
אלים ביותר ואכזרי מאין כמוהו וכדי לשכנע את בית המשפט שאין מסוכנות באדם שביצע מעשה כזה צריך טיעון משכנע. לי נראה שהמשיב לא סתר את חזקת המסוכנות ולכן מן הדין לעצרו, עד תום ההליכים.
מרגע שהגעתי למסקנה זו צריך לבדוק את נושא חלופת המעצר, השאלה האם ניתן להשיג את המטרה של המעצר גם על ידי חלופה.
וכאן צריך לציין שבית המשפט אף פעם אינו יכול לקבוע מראש בבטחון
גמור את התוצאה, מידה מסוימת של סיכון אנו חייבים תמיד לקחת;
וזו שאלה של איזון בין זכות הפרט לחרות מחד וזכות הציבור להגנה מפני הסיכון מאידך.
כשאני שוקל את השקולים האלה במקרה של המשיב הזה שזהו בכל זאת המקרה היחיד שהוא הסתבך בעבירה מסוג זה עד היום, נראה לי שאנו חייבים לקחת את הסיכון ולהשתמש בחלופת מעצר מתוך תקוה שהיא לא תכזיב .
לאור האמור אני סבור שהערובה שהטיל בית המשפט
המחוזי היא אמצעי מספיק כאשר תנאי
מתנאי הערובה שהאיש לא יכנס במשך כל זמן שכתב הערבות חל לכפר מסר (כפר מגוריו של המתלונן) וכן התנאים הנוספים שהטיל בית המשפט המחוזי.
הפרת תנאי מהתנאים האמורים הינה עילה לעוצרו מחדש כפוף לאמור הערר נדחה.
ניתן
היום י"ג בחשוון תשנ"ט (3.11.9).
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98069070.
T01