בש"פ 6950/08 דוד אסור נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

המבקש הורשע – על פי הודאה במסגרת הסדר טיעון – בעבירה של סיוע לרצח. ביום 23.5.2005 נגזר דינו לשתיים עשרה שנות מאסר לריצוי בפועל. עונש זה הוא העונש עליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון, אשר התקבל על כל פרטיו על ידי בית המשפט המחוזי. ביום 6.8.2008 הגיש המבקש את הבקשה שלפניי. נטען בה כי סנגורו דאז לא ערער על גזר הדין, בשל מחלוקות קשות שהיו בין השניים. נטען כי עקב המאסר הממושך שנגזר עליו שקע המבקש בדיכאון עמוק ולא עלה בידו לשלוח את הערעור. לדבריו, הוא היה נתון במצב נפשי קשה ביותר ורק כעת עלה בידו לפנות לבית המשפט. המשיבה מתנגדת לבקשה.

2.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. הכלל הוא כי גם בהליך הפלילי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). מבחן זה נעוץ בהכרח להתחשב בעקרון סופיות הדיון; בצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ובקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור. בהקשר זה נפסק כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה.

3.

במקרה שלפניי, הבקשה להארכת מועד הוגשה זמן ממושך לאחר המועד הקבוע בדין להגשת ההליך. העיכוב הממושך פוגע באינטרס בדבר סופיות הדיון ובוודאות המשפטית. טענת המבקש כי השיהוי נעוץ במצבו הנפשי נטענה בעלמא. לא הונחה שום תשתית ממנה ניתן ללמוד כי נבצר מן המבקש להגיש את הערעור במשך שלוש שנים תמימות. הגם שעסקינן בהליך פלילי, בו המבקש אינו נצרך ל"טעם מיוחד" להארכת מועד, אין בטענה כללית בדבר קשים נפשיים כדי להקים טעם כאמור. על כך יש להוסיף כי עיון בבקשה ובתגובה מעלה כי סיכויי ההליך קלושים. מדובר בערעור על חומרת העונש שנגזר על המבקש במסגרת הסדר טיעון, וספק רב אם ניתן למצוא פגם בגזר הדין המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

הבקשה נדחית.